ריאליטי מוות בקוטב הדרומי
פורסם בתאריך 01/05/2010 , 21 תגובות
ליאוניד רוזוגוב היה רופא, חוקר והרפתקן, וכנראה איש מוצלח באופן כללי. בדיוק היום לפני 49 שנים,באחד במאי 1961, הוא נכנס להיסטוריה בגלל אקט נואש שנועד להציל חיים, מעשה יחיד במינו, שקול וקר (תרתי משמע) ואמיץ ברמות שרוב האנשים לא היו מסוגלים לעשות או לדמיין . הפוסט הזה מספר את סיפורו של רוזוגוב שהציל את חייו של במו ידיו, בדרך שהפעימה את העולם.
ליאוניד רוזוגוב נולד בסיביר ב-1934, ובהיותו בגיל 9 התייתם מאביו שנהרג בחזית הגרמנית במלחמת העולם השנייה. הוא התבלט בלימודיו, ולאחר שסיים תיכון בהצטיינות, נשלח ללנינגרד ללמוד רפואה. שש שנים לאחר מכן הוא החל להתמחות כמנתח, אך בטרם סיים את ההתמחות, הוא החליט לקחת פסק זמן ולהצטרף למשלחת המחקר הרוסית לקוטב הדרומי כרופא המשלחת. השנה הייתה 1961, והוא היה בן 26 באותה עת.
36 ימים ארכה ההפלגה מרוסיה עד לקוטב הדרומי, ובהגיעם ציפתה לאנשי המשלחת משימה מפרכת וקצובה בזמן: היה עליהם לבנות מאפס בסיס מחקר חדש, שבו יהא עליהם לשהות במשך כל החורף. תשעה שבועות רצופי מאמץ ומלאים בעבודה חלפו, ובסיומם עמד בסיס חדש מוכן למגורים. החורף האנטרקטי הקשה עמד בפתח, האניה שהביאה אותם לשם כבר חזרה לרוסיה, הים קפא כולו והפך לקרח, ושניים עשר אנשי המשלחת נותרו לבד לנפשם בבסיס, ועמדו בפני שנה שלמה של בדידות, קור קיצוני, חושך תמידי וקשיים מרובים. אחד מתוך אותם 12 חברים היה ליאוניד רוגוזוב, ששירת בשלושה תפקידים שונים. הוא כמובן היה רופא המשלחת, כמו כן הוטל עליו להיות החזאי השני של המחנה, ובנוסף הוא שובץ למשימות כנהג רכב השלג של הבסיס.
משלחת מחקר סובייטית לקוטב הדרומי
בוקר אחד, כחודשיים לאחר מכן, ב-29 באפריל 1961, רוזוגוב קם משנתו והרגיש שמשהו לא בסדר: הוא חש חולשה, בחילה, כאבים חזקים בבטן, והחום שלו עלה.
"האבחנה שלי היא שאני סובל כנראה מדלקת בתוספתן אבל בינתיים אני שותק ולא מספר לחברי. למה להדאיג אותם? במה הם יוכלו לעזור? הרי אין לאף אחד מהם מושג ברפואה", כתב ביומנו. האבחנה הייתה קלה מאד ופשוטה, אבל לרוע מזלו הוא ידע שיש רק פתרון אחד למצב. דלקת בתוספתן (אפנדיציט) מחייבת ניתוח והסרה שלו, אחרת החולה ימות מזיהום. עקב המרחק הגדול מכל נקודת יישוב לא היה ניתן לקחת אותו ברכב השלג, והסופות העזות מנעו אפשרות טיסה במטוס הקל שהיה ברשותם.
במהלך היום רוזוגוב ניסה לטפל בדלקת באמצעות קירור של הבטן ומתן מנות גדולות של אנטיביוטיקה, אך לשוא: מצבו הלך והתדרדר, חומו עלה, והוא סבל מכאבים עזים.
"לא עצמתי עין לשנייה הלילה. כאבי תופת תוקפים אותי, וסערת שלג קרה מקפיאה את נשמתי ומייללת בקול של מאה תנים. עדיין אין סימנים שהתוספתן התפוצץ, אך תחושה מבשרת רעות אופפת אותי. יש רק פתרון אחד למצב – שאנתח את עצמי, פתרון בלתי אפשרי כמעט, אך איני יכול סתם להרים ידיים ולהכנע" הוא כתב בבוקר שלמחרת.
"18:30. מעולם לא הרגשתי כה רע. הסופה האיומה מרעידה את הצריף כמו צעצוע. סיפרתי כבר לאנשים והם מתרוצצים סביבי ומנסים להקל עלי. אני עצוב שהרסתי את יום חגם. מחר היינו אמורים לחגוג את האחד במאי, ובמקום לחגוג כולם עוסקים בהכנת חדר הניתוח, מעקרים את הציוד והמצעים".
"20:30. אמרתי להם שהמצב מתדרדר וההכנות לניתוח בעיצומן"
כל הציוד הלא חיוני הוצא מהחדר. נותרה בו מיטה שהסדינים שלה חוטאו, שני שולחנות, כלי ניתוח ומנורת שולחן חזקה. בנוסף לחולה עצמו, שלושה אנשים נוספים נבחרו לעזור לו וחיטאו את עצמם היטב: החזאי הראשי שהוטלה עליו המשימה להגיש לרוזוגוב את הכלים במהלך הניתוח, המכונאי של המשלחת שהוטל עליו להחזיק עבור רוזוגוב מראה ולכוון עבורו את המנורה במהלך הניתוח, ומנהל התחנה, שהיה בכוננות להחליף את אחד מאנשי הצוות במידה ויחושו בחילה במהלך הניתוח. במידה ויאבד את הכרתו, כך ציווה רוזוגוב, עליהם להזריק לו סמי הרגעה חזקים, ולנסות להנשימו עד למותו.
ב-02:00 בלילה החל הניתוח עצמו. ראשית, הוא הזריק לעצמו חומרי הרדמה מקומיים, ולאחר שהרגיש את השפעתם ביצע חתך והחל לעבוד. המראה והמנורה לא היו מספיק יעילים, והוא עבד בעיקר במישוש, מסתמך על נסיונו. הניתוח ארך כשעתיים, שבהן רוזוגוב הפסיק פעמים רבות לעבוד ונח למשך מספר דקות עקב החולשה הרבה שחש. לבסוף הוא הצליח להסיר את התוספתן.
לאוניד רוגוזוב מנתח את עצמו ,אנטרקטיקה1961
לאוניד רוגוזוב מנתח את עצמו ,אנטרקטיקה 1961
באותו לילה כתב מנהל התחנה ביומנו: "המראה של רוזוגוב חותך את עצמו גרם לנו לבחילה ורצון לברוח, אך לא זזנו ממנו. שני אנשי הצוות סיפרו לי לאחר מכן שחשו סחרחורת ועמדו להתעלף, אך החזיקו מעמד. רוזוגוב עצמו היה רגוע, אך הזיע כל הזמן וביקש מהמכונאי שימחה את הזיעה ממצחו. בסוף הניתוח הוא היה חלש מאד, חיוור ואיטי, אך הוא סיים הכל בהצלחה."
בסיום הניתוח, לאחר שהסיר לעצמו את התוספתן ולאחר מכן תפר חזרה את ביטנו, רוזוגוב נטל סמי שינה והורה להם לבדוק את חומו במהלך הבוקר שלמחרת. הוא היה חלש במשך כל היום, אבל ידע שהניתוח הצליח. ארבעה ימים לאחר מכן חומו חזר לתחום הנורמלי, שבוע לאחר מכן הוא כבר הסיר את תפריו, ושבועיים לאחר הניתוח הוא כבר חזר למלוא יכולתו ולכל תפקידיו במחנה.
לאוניד רוזוגוב (מימין) באנטרקטיקה לאחר ההחלמה, עם חבר למשלחת ופינגווין
רוזוגוב המשיך בתפקידו כרופא המשלחת עוד כשנה. כשחזר לרוסיה הוא המשיך לעבוד בבית החולים שבו התמחה בלנינגרד, סיים את ההתמחות ועבד כמנתח וכמנהל מחלקה כירורגית באותו בית חולים. הסיפור שלו הפך ברוסיה למופת לעוז ולרוח האנושית המסרבת להכנע, ליכולת האילתור ולקור רוח. הוא עבד שם כמעט ארבעים שנה, עד שבשנת 2000 הוא נפטר מסרטן הקיבה בגיל 66. במוזיאון הקוטב בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) ניתן לחזות בכלי הניתוח המקוריים שבהם השתמש רוזוגוב.
לאוניד רוזוגוב לאחר חזרתו לרוסיה
מאז הניתוח המפורסם של רוזוגוב היו מצבים נוספים של אנשים שנאלצו לנתח את עצמם, כולל עוד מקרה בקוטב הדרומי: ג'רי נילסן, רופאה אמריקאית במשלחת לאנטרקטיקה שגילתה גוש בשד וביצעה בעצמה ביופסיה כדי לבדוק האם הגוש ממאיר או לא.
ובארץ, העיתון "דבר" דיווח על הפרשה באיחור קל של שנה וחצי, ב-13.01.1964 (התמונה כנראה היא סתם תמונה של רופא)
.
.
אביב רוס
01/05/2010
סיפור מרתק,
חן חן!
מיכאל
02/05/2010
אביב, תודה רבה
בניית בית
05/06/2010
פשוט מדהים איזה גבר דוגמה לכולם לא להישבר בשום מצב תמיד להיות אופטימים ולהילחם על החיים.
קריספינה
01/05/2010
סיפור מעניין , תודה שסיפרת אותו
בהחלט אומץ.
מיכאל
02/05/2010
קריספינה, תודה רבה (גם על הלינק וההמלצה בפייסבוק)
ניר
01/05/2010
בהחלט מרתק!
בסדרה המעולה "האוס" היה פרק בו ד"ר האוס הנחה טלפונית ניתוח בקוטב הדרומי, מעניין אם יש לזה קשר…
http://www.imdb.com/title/tt1168087/
מיכאל
01/05/2010
ניר, תודה.
אם הייתי צריך לנחש מאיפה הגיע הרעיון לפרק של האוס, הייתי מהמר דווקא על האירוע שתיארתי במשפט האחרון בפוסט – הביופסיה העצמית שביצעה רופאת המשפחת לקוטב לפני מספר שנים.
רוני
01/05/2010
מרתק כתמיד, תודה.
מיכאל
02/05/2010
רוני, חן חן : )
שרון רז
02/05/2010
כמעט ותקפה אותי בחילה רק למראה התמונות ולמקרא הטקסט המטלטל. לאנשים סביבו בטח היתה כמעט בלתי נסבלת הסיטואציה. יותר ממדהים איך אדם מנתח את עצמו, אומץ אדיר. סיפור מרתק.
מיכאל
02/05/2010
שרון, גם לי לא היה נוח עם התמונות הללו, אבל חסכתי ממך עוד תמונה אחת שקיימת ברשת מהניתוח, הרבה יותר גרפית ומפורטת…
שרון רז
02/05/2010
זה בסדר, ברור לי שזה הכרחי מבחינת הפוסט, וזה לא הצילומים כשלעצמם אלא השילוב עם הטקסט, הסיפור המצמרר, שהוא גם מבעית וגם מדהים וייחודי. דלקת בתוספתן. אוקיי. אני לא בטוח שלא היתה לי כזו לפני זמן מה…
אבי
03/05/2010
מדהים (עיתון דבר, אגב, כתב "קוטב צפוני").
מיכאל
04/05/2010
אבי, עד שלא ציינת את העובדה, לא שמתי לב לטעות של עיתון דבר. תודה : )
מוטי
17/05/2010
סוג של סיפור שאם לא היו הוכחות מצולמות הייתי בטוח שזה איזשהו צ'יזבט.
בכל אופן, הסיפור עצמו מרתק.
מיכאל
19/05/2010
מוטי, כנראה שההכרח באמת חזק יותר מכל דמיון.
מוריה
18/05/2010
מעניינת במיוחד הבחילה שאחזה בנוכחים בחדר. סביר שהיו נגעלים מכל ניתוח, כמו כל אדם שאינו מורגל בצפייה בגוף המדמם, אבל אני מניחה שהגועל במקרה שלנו חרג מעבר לכך. המראה של אדם שמפשפש בקרביו בוודאי דוחה בהרבה.
הבלוג שלך מרתק, הסיפורים עוצמתם ממגנטת ולפעמים אני לא מאמינה שככה היו הדברים, כל משפט מושך לזה שאחריו, ללא טיפת טרחנות. אושר גדול.
מיכאל
19/05/2010
מוריה, תודה ששתלת את המחשבה הזו שוב בראש שלי : )
תודה רבה על המחמאות. מאד נהנה בכל פעם מחדש לראות שאנשים נהנים לקרוא אותי.
יעל רגב
28/05/2010
מרתק! בתור משוגעת להיסטוריה האנושית של אנטארקטיקה זה כיף גדול להכיר כאן לראשונה סיפור שכזה (אני עדיין תקועה בהתעמקות במשלחות של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, אז ייקח קצת זמן להגיע לעידן המודרני…).
מה שכן, תיקון אחד קטן: המשלחת לא הגיעה מרוסיה בספינה לקוטב הדרומי (שאין אליו גישה מהים ונמצא עמוק בלב אדמת אנטארקטיקה), אלא ליבשת עצמה. התחנה שבנו היתה למעשה במרחק של בערך 80 ק"מ מחוף היבשת לתוך אנטארקטיקה.
מיכאל
28/05/2010
יעל, את כמובן צודקת. אי אפשר להפליג עד לקוטב עצמו.
אגב, אני מהמר על זה שבקרב קוראי הפוסט היחידים שהיו באיזור הקוטב הם רק שנינו
ב-1990 הפלגתי על גבי ספינה של חיל הים הצ'ילאני מפונטה ארנס שבדרום היבשת לבסיס המחקר אדוארדו פריי שבדרום איי שטלנד באנטרקטיקה. עד היום אני סבור שזו הייתה פסגת הטיול שלי בדרום אמריקה. חוייה של פעם בחיים.
יעל רגב
30/05/2010
הו, היית שם עוד בימים הטובים – לפני שקלטו שאפשר לגבות מהנוסעים ליבשת כמה אלפי דולרים נאים בשביל ביקור של ימים ספורים בלבד, ואין צורך להציע טרמפ חינמי או מוזל בספינות צבאיות…
וכן, גם עבורי זו היתה פסגת הטיול (לצד אי הפסחא). אני עדיין מקווה, גם אם בחוסר אמונה, שזו לא חוויה של פעם ושעוד אחזור יום אחד ליבשת (רק אחרי זכייה בפיס, כנראה).