פרנסס
פורסם בתאריך 08/01/2010 , 28 תגובות
פרנסס פארמר עברה בחייה מה שרוב האנשים לא היו עוברים גם בשלוש תקופות חיים. רגע אחד היא הייתה כוכבת הוליוודית זוהרת, ובמשנהו – מאושפזת בכפיה בבית חולים לחולי נפש בעודה עוברת עינויים איומים ואונס. היא הייתה שחקנית מוכשרת, כותבת מצויינת, נון-קונפורמיסטית ונאמנה לאמת שלה, ובעיקר – היא חיה את חייה כפי שחשבה שראוי היה, בעוד שאר האנשים שמסביבה ניסו בכוח למנוע זאת ממנה. שלושה סרטים נעשו עליה, קורט קוביין כתב עליה שיר, ולפחות ארבע ביוגרפיות שונות נכתבו על האישה המדהימה הזו. הפוסט מוקדש לחלי גולדנברג, שבזכותה הכרתי את פרנסס פארמר. הפוסט מעט ארוך, אבל אי אפשר לספר כזה סיפור בקצרה.
פרנסס פארמר נולדה בסיאטל לפני כמעט 100 שנים. כבר בגיל צעיר היא החלה להתבלט בזכות כשרון הכתיבה שלה, ובגיל 18 כבר הגיעה לעמוד הראשי בעיתון לאחר שזכתה בפרס כספי בתחרות כתיבה. הנושא שלה, "אלוהים מת", התקבל בתדהמה בארה"ב של שנות השלושים, ופארמר הואשמה באתאיזם, האשמה מאוד חמורה בארה"ב השמרנית של אותה תקופה. "נערה מתכחשת לאלוהים וזוכה בכסף", נכתב בעיתוני ארה"ב, ופארמר החלה לקבל מאות מכתבי שיטנה מאזרחים מזועזעים. "אם האתאיסטים יגיעו לגיהנום, הרי שפרנסס פארמר ללא ספק תנהיג אותם", אמר כומר בפטיסטי באחת הדרשות השבועיות שלו.
פרנסס פארמר (משמאל למעלה) בספר המחזור של התיכון שלה. הרשימה הארוכה מתחת לתמונה היא רשימת הפרסים שקיבלה ופעילויות שנטלה בהן חלק
לימים סיפרה פארמר שהניסיון הזה לימד אותה שאין גבול לטיפשותם של אנשים. "ככל שהם לחמו בי, כך התנגדתי, ומשום שבכל מקום נכתב עליי שאני ילדה רעה, השתדלתי לחיות את חיי דווקא כאותה ילדה רעה, ולהראות להם שלא אכפת לי מה אומרים עלי", כתבה.
בשנים שלאחר מכן החלה פארמר ללמוד דרמה בקולג', כיככבה בתפקידים הראשיים בהצגות שונות וביניהן "הלנה מטרויה" ו"הדוד ואניה" של צ'כוב. בהצגת הסיום שלה היא קיבלה את התפקיד הראשי שבו היא שיחקה בכמה שפות, שרה וניגנה על פסנתר. הביקורות למחרת טענו שהייתה זו הצגת הסיום הטובה ביותר בהיסטוריה של המחלקה לדרמה באוניברסיטת וושינגטון. "מוכנה כבר לככב על בימות ברודווי", כתב עליה עיתון אחר. סוף שנת הלימודים האחרונה שלה התקרב, ופרנסס פארמר שוב הגיעה לכותרות העיתונים: היא השתתפה במבצע גיוס מנויים ארצי לשבועון קומוניסטי רדיקלי, ולאחר שגייסה את מספר המנויים הגבוה ביותר, זכתה בפרס הראשון שהיה (איך אפשר אחרת?) טיול של חודש לרוסיה.
פארמר ליד האוניה לפני ההפלגה לרוסיה
אמה המזועזעת טענה שמוריה הקיצוניים של פרנסס בחוג לדרמה עשו לה שטיפת מוח והתנגדה נמרצות לנסיעה, ובראיון לעיתון אמרה שהפגיון הרוסי נעוץ עמוק במוחם של ילדי אמריקה. אבל מאמציה היו לשווא: פרנסס מימשה את הפרס שכלל כרטיסי רכבת לניו יורק, ומשם הפליגה לרוסיה. לאחר חודש של טיול היא חזרה לארה"ב, ובהחלטה של רגע היא החליטה לפדות את כרטיס הרכבת מניו יורק בחזרה הביתה לסיאטל, ובמקום זאת לשכור דירונת בניו יורק.
ההחלטה שלה התבררה במהרה כמוצלחת: תוך כמה שבועות כבר היה לה סוכן, ולאחר שאירגן לה מבחן בד היא הוחתמה מיידית על חוזה לשבע שנים בסרטי פאראמונט, ועברה להוליווד.
פרנסס פארמר, שנות השלושים
בפאראמונט ראו בפארמר כוכבת עתידית על בטוח, והיחס אליה היה בהתאם. בשנה שלאחר מכן האולפן דאג לכל צרכיה: הוצמדו לה מדריכי שירה, משחק ודיבור, היא החלה לקבל משכורת קבועה בתקופת ההתמחות שלה, ולמרות זאת – היא התעקשה לשמור על שמה המקורי במקום להחליפו כדרישת האולפן. בשנתה הראשונה בהוליווד היא השתתפה בארבעה סרטים, כולל תפקיד ראשי באחד מהם. היא גם הספיקה להכיר שחקן עמית בפאראמונט, להתחתן איתו בנישואי בזק ולהתגרש ממנו בטרם חלפה שנה. על ההופעה שלה בסרט "Come and Get It", כתב אחד השבועונים שהמשחק שלה היה מהמם ומבריק, ואילו הווארד הוקס, הבמאי עטור הפרסים שביים את "ריו בראבו", "גברים מעדיפים בלונדיניות" ועוד, אמר עליה שהיא הייתה השחקנית הטובה ביותר שאי פעם עבד עימה. לואלה פארסונס, הרכילאית ששלטה בהוליווד, כתבה עליה שהיא ללא ספק המחליפה של גרטה גרבו.
פרנסס פארמר
שנה וחצי לאחר שעזבה את סיאטל מושפלת על ידי העיתונות ומואשמת בקומוניזם, חזרה פארמר לעיר, והפעם המושל חיכה לה בשדה התעופה עם עוד מאות מעריצים נלהבים, לימוזינה פתוחה הובילה אותה ברחובה הראשי של העיר, היא הרצתה בפני סטודנטים למשחק באוניברסיטה שבה למדה, והיחס אליה היה כאל כוכבת על. שום מילה לא נאמרה על הנסיבות שבהן עזבה את העיר, על ההאשמות בקומוניזם ואתאיזם, על הכתבות העיתונות ועל בת העיר השנואה לשעבר. היא הפכה לגיבורת המקום.
פארנסס פארמר ואמה, שכבר לא הייתה מאוכזבת מבתה הקומוניסטית
פארמר המשיכה ליצור סרטים בקצב של 3-4 בשנה, אולם לצערם של האולפנים אף אחד מהם לא הפך להצלחה מסחררת. בראותה שכך – היא ביקשה וקיבלה חופשה מהחוזה שלה, וחזרה לחוף המזרחי לנסות את מזלה כשחקנית תיאטרון בברודוויי. היא שיחקה בשני מחזות לא חשובים, ואז – המחזה השלישי שהוצע לה, "Golden Boy", הפך להצלחה מסחררת והוצג יותר מ-250 פעם. בגיל 24 פרנסס פארמר סוף סוף נגעה בתהילה שקיוותה לה. בגיל 24 כבר היו מאחוריה 18 סרטים, שלושה מחזות, כמה תוכניות רדיו ומספר פרסומות. היא הייתה על הנתיב המהיר לתהילה, ונדמה היה שאכן התגלתה מחליפה לגרטה גרבו הגדולה.
פרנסס פארמר
ואז הכל החל להתקלקל.
לאחר ירידת ההצגה המוצלחת שהשתתפה בה, פארמר מצאה עצמה לבד בבית. שנים של שימוש במתאמפטמינים (שהיו אז חוקיים ואפילו ניתנו על ידי רופאים על מנת לשמור על הגיזרה) הפכו אותה למכורה, וכדי להוסיף על כך, היא החלה גם לשתות אלכוהול בכמויות. ב-1942 היא נעצרה על ידי שוטר בעודה נוהגת שיכורה, ותוך דקות התעמתה איתו, מה שגרם למעצרה. מצבה הכלכלי היה כה רע, עד כדי כך שהיא נאלצה לבקש לחלק את הקנס על כך. היא קיבלה הצעת עבודה לסרט דל תקציב, אך תוך שבועיים פרשה/פוטרה ממנו.
הסרט הבא שקיבלה היה תחילת הסוף: ביום הראשון לצילומים חבטה פארמר במעצבת השיער וסדקה את לסתה. כשנעצרה התברר שהיא עדיין לא שילמה את הקנס מהמעצר הקודם שלה, ועונש מאסר על תנאי של 180 יום עדיין עומד נגדה. התצלומים בעיתונים לא היו כשל כוכבת זוהרת: הם הראו אישה נואשת, שיכורה, זועמת ואבודה.
פרנסס פארמר בבית המשפט
השופט לא נתן לה שום הנחה, בלי אפשרות אפילו להתייעץ עם עורך דין. פארמר, בתגובה, השליכה עליו קסת מלאה בדיו. התגובה הייתה מיידית וכואבת: הוא גזר עליה מאסר של חצי שנה, ופארמר נלחמה בשוטרים שגררו אותה החוצה, בעודה צורחת לעבר השופט ושואלת אותו אם מעולם לא סבל מלב שבור. התצלום שלה, נגררת בכוח החוצה מאולם המשפט פורסם למחרת בכל עיתון חשוב בארה"ב. אמה ניסתה תחילה להסוות את המקרה ולומר שמדובר בסך הכל באירוע של יחסי ציבור כהכנה לסרטה הבא של פרנסס, ומאוחר יותר, כשהיה ברור שאין זו אמת, היא טענה שבתה סובלת מהתמוטטות עצבים, והאשימה בכך את הקומוניזם הבינלאומי.
פרנסס פארמר מוצאת מאולם המשפט ונאבקת בשוטר לאחר הרשעתה בתקיפה
היא שהתה לילה אחד בלבד בכלא, ולאחר שפסיכיאטר איבחן אותה כסובלת ממאניה דפרסיה (או כמו שקוראים לזה היום, הפרעת אישיות דו-קוטבית), היא הועברה למוסד פסיכיאטרי. במוסד הזה ציפה לה טיפול איום ונורא: במחשבה שהגוף יכול להתרפא רק בהלם, היא קיבלה מדי יום מנת יתר של זריקת אינסולין שגרמה לה לאבדן הכרה מיידי. "תקיפה נפשית ופיזית שהותירה אותי חבוטה ומובסת מדי יום", כתבה לימים על הטיפול הזה שכמובן גם לא הועיל במאום. תשעה חודשים של סבל היו מנת חלקה, עד שאמה שוכנעה שהטיפול מיותר ומזיק, ועתרה לבית משפט להוציאה מהמוסד. היא שוחררה ממנו, למרות שהרופאים טענו שהיא עדיין זקוקה להשגחה. הטיפול הזה, אגב, הוכרז על ידי רשויות הבריאות כלא חוקי ולא יעיל כשנה לאחר מכן. תופעת הלוואי האיומה של הטיפול הזה מבחינתה של פארמר הייתה שהיא איבדה לחלוטין את היכולת להתרכז ולשנן טקסטים. זו הייתה מכת מוות לדבר היחיד שרצתה לעשות – לשחק.
פארמר חזרה הביתה לסיאטל להשגחת אמה. חצי שנה של ריבים יומיומיים, צרחות וויכוחים חלפה, עד שפארמר תקפה פיזית את אמה. היא נידונה לעוד אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, והפעם טופלה במכות חשמל. עינויי תופת של חישמול מוחי פעמיים-שלוש בשבוע היו מנת חלקה במשך החודשים הבאים. שלושה חודשים לאחר מכן היא שוחררה עם אבחנה לפיה היא בריאה לחלוטין. רופאה אף הגדיל ועשה ובראיון לאחר השחרור שלה הוא טען שיעילותן הברורה של מכות חשמל כטיפול בבעיות אנטי-חברתיות הוכחה מעל לכל ספק, וכהוכחה הפנה למקרה של פארמר שלטענתו נרפאה לחלוטין. פארמר עברה לבית דודתה בנבאדה, בתקווה לנוח מהאשפוז ובמטרה לחזור במהרה לעסקי הסרטים. 15 שנה יחלפו עד ששוב תככב בסרט.
חודש לאחר שחרורה היא נאסרה בעוון שוטטות, ושוחררה לאחר ערב בכלא. היא שוב הוחזרה להשגחת אמה, שתוך חודשיים שוב נאלצה לבקש אשפוז בכפיה של בתה, בטענה שאינה בטוחה לעצמה ולציבור.
פרנסס פארמר באחד המאסרים שלה
ואז החלה הזוועה.
בית החולים הפסיכיאטרי של מדינת וושינגטון היה מורכב ממבנים ישנים וטחובים שחלקם התפוררו ותוקנו באמצעות יריעות בד בלבד, כך שהטמפרטורה בפנים הייתה מקפיאה. הוא אכלס כ-2000 חולים במקום 1500 שהיוו תפוסה מלאה. כוח האדם היה קטן בשמונים אחוז מהתקן, והחולים נאזקו למיטתם יותר מ-12 שעות ביום. האוכל הושלך לחולים על הרצפה הקרה, והם נאצלו להילחם עליו כמו חיות. הטיפולים בחשמל חזרו והרופאים במתקן החליטו על שיטת טיפול אבסורדית נוספת שחשבו שעשוייה לפתור את הבעייה: היא הופשטה ונזרקה לאמבט מי קרח למשך 6 שעות תמימות. הרופאים סברו שהשוק שהגוף סופג בפעולה הזו ישפיע גם על המוח.
גם השיטה הזו כבר לא חוקית יותר.
וכאילו לא סבלה מספיק – פארמר גם נאנסה על ידי כל צוות המרפאה במשך כל התקופה הזו. חלק מאנשי הצוות אף הגדילו לעשות, וסירסרו אותה לחיילים שיכורים שהיו להוטים לאנוס כוכבת הוליוודית. מספר עדויות של חולים תיארו מצב שבו אחים אוחזים בה בעודה נאנסת על ידי אותם חיילים. במשך כל אותה תקופה היא גם סוממה בסמים נסיוניים שרופאי המתקן ניסו על החולים.
יש סברות שפארמר עברה במתקן גם ניתוח שהיה נסיוני באותה תקופה – ניתוח כריתת אונה. חלק מהביוגרפיות שלה טוענות את אותה טענה, וגם בסרט "פרנסס" שבו ג'סיקה לאנג שיחקה את פארמר (והייתה מועמדת לאוסקר), מתואר הניתוח הזה. תמונה לא ברורה של אישה במהלכו של ניתוח מוח תוארה בעיתונות שקפצה על המציאה כתמונתה של פארמר, אך אין שום תיעוד לניתוח עצמו.
בבית החולים שבו נערכו הניתוחים קיימים רישומים של מעל ל-300 חולים שעברו כריתת אונה, ושמה של פרנסס פארמר אינו ביניהם. גם בראיון מאוחר יותר היא טענה שלא עברה ניתוח כזה. בנוסף – אחותה רואיינה וסיפרה שהרופאים ביקשו את רשות המשפחה לבצע את הניתוח, ואביה סירב בתוקף שבתו תהפוך לעכבר מעבדה.
תמונת ניתוח כריתת האונה שפרנסס פארמר כביכול עברה
חמש שנים של זוועת עולם יומיומית עברו על פארמר במתקן הזה. רק אז אמה החלה להבין מה עובר עליה, והיא עתרה לבית המשפט והוציאה אותה משם. לימים טענה פרנסס שהוריה הוציאו אותה מבית החולים רק משום שבריאותם הדרדרה והם נזקקו לה שתטפל בהם. שלוש שנים היא שהתה בביתם, עדיין ללא זכויות, ורק אז אזרה אומץ, עתרה לבית המשפט לבטל את אפוטרופסות הוריה, וזכתה. עוד באותו יום עזבה את הבית, מצאה עבודה במיון כביסה במכבסת מלון בעיר, וכמה חודשים לאחר מכן התחתנה עם פועל בבית חרושת. שנה לאחר מכן היא כבר הייתה שוב בקליפורניה, פרודה מבעלה השני, והחלה לעבוד כפקידת קבלה במלון.
פרנסס פארמר, פקידת קבלה במלון
פארמר עבדה שם שלוש שנים באלמונית יחסית, תוך שהיא מקפידה על נתק מוחלט מהוריה, עד שנפטרו. בפגישה מקרית עם שדרן רדיו מפורסם הוא שכנע אותה לנסות לחזור לבימה. הוא ארגן לה ראיון מבוים שבו טענה שנגמלה ומצאה את אלוהים, ותוך פחות משנה היא חזרה לשחק בכמה הצגות בחוף המערבי, 15 שנים לאחר שעזבה את הבימה. באחת מההצגות היא שיחקה למרבה האירוניה אישה המנסה לשקם את חייה לאחר 15 שנות גלות. היא הופיעה בסרט נוסף, כמה תוכניות בידור בטלוויזיה, ולבסוף קיבלה הצעה לארח תוכנית יומית באינדיאנפוליס, ועקרה לשם. בנוסף, היא התגרשה, נישאה בשלישית אך גם הנישואים הללו לא החזיקו מעמד. למרות זאת נראה היה שחייה סוף סוף התייצבו. הייתה לה הכנסה קבועה, משרה שנהנתה ממנה והקנתה לה מעמד, ובנוסף היא גם לימדה משחק באוניברסיטה.
פרנסס פארמר ושדרן הרדיו שהחזיר אותה לתודעה
ואז – שוב החלה ההתדרדרות. היא החלה לסבול מהתקפי זעם, הופיעה שיכורה לצילומים, ובאחת התוכניות היא "דיברה כל הערב כמו נהג משאית", כפי שאמר אחד המפיקים. היא פוטרה לאחר זמן קצר, והחליטה שוב לנסות לחזור לשחק. שבועיים לאחר תחילת ההצגה היא שוב נאסרה בעוון נהיגה בשכרות, שוחררה, ניסתה להקים עסק שכשל, שוב נאסרה ואז החליטה לכתוב את הביוגרפיה שלה.
פרנסס פארמר בתקופת תוכנית הטלוויזיה שלה
היא מעולם לא הספיקה לסיים אותה. ב-1970, בהיותה בת 56, התגלה אצלה סרטן, והיא נפטרה תוך כמה חודשים. פרננס פארמר סוף סוף מצאה מנוחה לנשמתה הסוערת.
פרנסס פארמר, התמונה האחרונה
מושיק
09/01/2010
מצמרר. כמות הסבל שבני אדם גורמים זה לזה היא בלתי נתפסת כל פעם מחדש.
התמונות המצוינות משכנעות שהיתה לה איכות ואישיות של כוכבת על. לטוב ולרע.
מיכאל
09/01/2010
מושיק, אכן. אין כמונו בני האדם בגרימת סבל לעצמנו ולזולתנו.
יוני
09/01/2010
פוסט מעולה.
תודה.
מיכאל
09/01/2010
תודה רבה
מירי
09/01/2010
תודה. זוכרת את הסרט עם ג'סיקה לאנג. האם לגבר במצב דומה מישהו היה מעז לעולל את כל זה?
מיכאל
09/01/2010
מן הסתם לא.
הסיפור הזה הזכיר לי גם את סיפורה של לוסי ברנס, שביחד עם אליס פול חברתה לרעיון הסופרז'יסטי נאסרה ועונתה על ידי הממסד רק בגלל שניסתה לקדם את הרעיון המהפכני לפיו גם לנשים אמורה להיות זכות הצבעה.
קסטה
09/01/2010
1. הסרט המפורסם שנעשה על פארמר נתן לג'סיקה לאנג מועמדות לאוסקר. מומלץ ביותר. Frances / 1982
2. סרט נוסף שנעשה על פי האוטוביוגרפיה שלה נקרא Will There Really Be a Morning? / 1983 בכיכובה של Susan Blakely
3. קורט קוביין המנוח מלהקת נירוונה ואשתו המוזיקאית המפורסמת קורטני לאב, קראו לבתם פרנסס על שם פארמר. נירוונה גם הקליטו שיר שמספר על פארמר באלבום השלישי והאחרון (In Utero / 1993) השיר נקרא
Frances Farmer Will Have Her Revenge On Seattle
4. הזמר הבריטי בוי ג'ורג' מדבר על פארמר בשיר שנקרא (The Medal Song (1984
בקליפ הפופ של השיר הנ"ל מופיעה להקת Culture Club והרבה רפרנסים לחייה של פארמר
מיכאל
09/01/2010
פני, תודה על האינפורמציה. הכרתי כמובן את הסרט הראשון והשיר של נירוונה (גם כתבתי עליו בפוסט), וכהכנה לכתיבת הפוסט גם הורדתי אותו וצפיתי בו שוב. לגבי האחרים – חידשת לי. תודה.
ריקי
09/01/2010
פשוט פנטסטי, מרתק, קראתי מרוכזת לחלוטין בפוסט המעולה הזה. זוכרת את הסרט עם ג'סיקה לאנג, שהיה לי קשה מאוד. הן די דומות בשלב זקנתן.
תודה
רוני
09/01/2010
מרתק, תודה. המעניין הוא שבסרט עם ג'סיקה לאנג הדברים מוצגים בצורה מעט שונה. למיטב זכרוני, אין שם התפרצויות אלימות ושכרות, רק קונפליקט תמידי עם אמה שאישפזה אותה כנקמה על כך שסירבה להמשיך ולהיות בובת משחק בידיו של הממסד ההוליוודי.
מיכאל
10/01/2010
רוני, הסרט, כדרכה של הוליווד, היה חד צדדי. אני חושב שאי אפשר להתכחש לעובדה שפרנסס לאנג הייתה בעלת יצר הרס עצמי מפותח. אין בכך כדי להפחית את העוולות שהממסד עשה לה בכל שלב, אבל לפי מה שקראתי לפחות, היא לא הייתה כליל השלמות.
שרון רז
10/01/2010
פוסט מרתק, כרגיל כאן, גם די מדכא. מעניין שבארה"ב, הנאורה יחסית, היו כל כך הרבה זוועות וטמטום. מעורר מחשבה מה קרה בשנים הללו בישראל, או בבולגריה או באורוגוואיי, מדינות שנחשבו פחות מתקדמות ממנה. כל היד הקלה ההיא על האישפוזים הכפויים, כל האונסים שעברה, מזעזע. תודה.
מיכאל
10/01/2010
שרון: באותה תקופה בישראל ריססו עולים בדי די טי, הקרינו אותם בקרינה העולה פי מאות על המותר כדי למנוע גזזת, חטפו ילדים לעולי תימן, וזה רק על קצה המזלג.
קורא ותיק
10/01/2010
אחלה פוסט כהרגלך בקודש
אם אתה מחפש רעיונות לפוסטים מומלץ לך להציץ באתר הבא : http://www.mentalfloss.com/ , שמגדיר את עצמו כ: Where Knowledge Junkies Get Their Fix
תהנה.
מיכאל
10/01/2010
קורא ותיק, תודה רבה. נראה אתר שבהחלט שווה להכניס לקורא ה-RSS.
כרגע – הבעייה שלי היא הפוכה: אין בעייה עם רעיונות לפוסטים, אלא עם זמן לשבת, לחקור, לאסוף חומר ולכתוב אותם. יש לי כרגע רעיונות ליותר מחמישים פוסטים שונים, ובערך שעתיים בשבוע (וגם זה בהגזמה) לשבת לכתוב אותם. כרגע יש 11 פוסטים בשלבי כתיבה שונים, ואני מקווה להשלים אותם בעתיד הקרוב.
נח
10/01/2010
מעולה! היה שווה לחכות.
מיכאל
10/01/2010
נח, תודה רבה!
ניר
11/01/2010
פוסט נהדר ומזעזע באחת. תודה.
עפר בבלי
12/01/2010
מיכאל, פוסט מצויין. נזכרתי (בדכאון) שאני זה שתירגם את הסרט "פרנסס" עם ג'סיקה לאנג כאשר זה שודר בערוץ הראשון. שנאתי כל רגע מהסרט ומהעבודה עליו.
מיכאל
12/01/2010
עפר ידידי, תודה.
למה שנאת את הסרט? בגלל הנושא הקשה לצפייה?
ליאור
14/01/2010
פוסט מדהים כהרגלך אני כבר קורא את בלוג הזה שבוע שלם ולא שבע ממנו
הפוסט הזה , החזיר אותי אחורה ל1990 הייתי אז חייל צעיר לפני תורנות שמירה (היום אני בן 40)
ובטלווזיה היחידה בחדר עליית משמר בערוץ היחיד אז שהיה לצפות בו הקרינו את הסרט פראנסס עם גסיקה לאנג בליל שבת
אני זוכר את הסרט הדכאוני הזה (תארו לעצמכם לשמור אחר כך לבד 4 שעות אחרי צפייה בסרט כזה:) מאז בכל פעם שאני עובר ליד מחנה פלוגות שליד קריית גת אני נזכר בלילה ההוא שצפיתי בסרט הזה
מיכאל
14/01/2010
היי ליאור, שמח שהצטרפת כקורא.
פתאום הסתבר לי שהמון אנשים זוכרים את הסרט הזה, וזוכרים את תחושת הדיכאון שהוא השרה עליהם. לבושתי – לא הכרתי את הסרט עד שלא התחלתי לקורא על פרנסס פארמר לעומק, ואז גם הורדתי אותו וצפיתי בו.
קרייזי
20/01/2010
לקח לי זמן
אפילו שהכרתי את הסיפור, כתבת אותו יפה, אולי נקי מידי לעומת מה שזכרתי.
בלי כל קשר להתעללות שעברה מן הסתם היתה לה הפרעה כל שהיא שפשוט לא טופלה כראוי.
בסיפור שהכרתי היתה כריתת אונה, אבל גם בלי זה מספיק מזעזע.
מיכאל
23/01/2010
נועה, אין ספק שלעומת מה שהיא באמת עברה – אי אפשר אפילו להתקרב לתיאור החיים שלה, בוודאי שלא בפוסט קצר.
לגבי ניתוח כריתת האונה – כמעט בכל מקום ברשת נכתב שהניתוח לא בוצע בפועל, ושזו הייתה רק הגזמה הוליוודית. אני נוטה להאמין לזה, במיוחד לאור עדותה של אחותה.
ירון
23/01/2010
עוד פוסט מצויין מבית מדרשך
לא מכיר את הסרט המדובר, אבל עכשיו בטוח אצפה בו. הדיון על כל הטיפולים שנחשבו בזמנם כטובים אך הוכחו כעינוי בלבד הוא מרתק ומצמרר בעיני. מי יודע אילו טיפולים שנעשים היום יתבררו ככאלו. האם האנשים שהתעללו בה באו על עונשם ? (אני מתכוון לא לטיפולים שבזמנו נחשבו לטובים, אלא לדברים האחרים)
מיכאל
23/01/2010
ירון, תודה.
לא מצאתי שום איזכור לעונש או למשפט לעובדי המוסד שבו אושפזה. סביר להניח שהם נמלטו ללא פגע.
הסרט קיים באימיול הקרוב למקום מגוריך. אין הרבה מקורות, אבל בסופו של דבר זה יורד.
whisper
25/01/2010
מיכאל,
תודה, אני כבר תקופה מנסה להזכר בשם הסרט והשחקנית, והנה התגלגלתי לכאן דרך הבלוג של חלי,
לגלות במפתיע את התשובה.
ולמה זה היה לי כל כך חשוב להזכר? משום שכשהייתי בת 13 בערך ראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה,
והיה לי ברור מעל לכל ספק שלא רחוק היום וגם אני אמצא את עצמי בבית משוגעים, בדיוק כמוה(הסצינה
האיומה "מי רוצה לזיין שחקנית מפורסמת" נחרטה בי לדראון עולם), ולא מתוך רומנטיזציה של בתי משוגעים
חלילה וחס, אלא משום שהאופן שבו צויירה בסרט מערכת היחסים עם אימה היה מוכר לי עד כאב.
נועם
08/06/2010
מרתק. תודה