קפיצה אל החופש
פורסם בתאריך 24/09/2009 , 26 תגובות
פטר לייבינג וקונרד שומאן נולדו בגרמניה תחילת שנות הארבעים בהפרש של מספר חודשים זה מזה. הם מעולם לא נפגשו, והמסלול שבחרו לעצמם הוביל אותם בכיוונים שונים לגמרי. ברגע אחד בודד חייהם הצטלבו לכדי תמונה אחת שנכנסה להיסטוריה.
בשנת 1961, בהיותם בגיל 19, הם עמדו זה מול זה, האחד חמוש בנשק והשני במצלמה, אך הסיטואציה לא הייתה אלימה אלא להיפך. מיקום טוב, תיזמון נכון, מזל רב ואקלים פוליטי מתאים – כולם התקבצו לכדי תמונה אחת בלבד, שהיה בה מספיק כדי להשפיע על חיים שלמים.
ראשית דבר
קונרד שומאן נולד לתוך מלחמה. ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא נולד באזור שהפך אחר כך למזרח גרמניה, ולאחר שסיים ללמוד בתיכון, החל לעבוד כרועה צאן. שומאן התבלט במהרה כצעיר אחראי, חרוץ ומוכן לעבוד קשה. שמו הוזכר בשיחה מקרית, ומפקדי המשטרה החדשה שהוקמה במזרח גרמניה – משטרת ההפגנות הידועה לשמצה, פנוו אליו והציעו לו משרה בשורותיהם.
המשטרה החדשה הזו, ה- Bereitschaftspolizei, (ידועה כ-BePo) הוקמה על ידי שלטונות מזרח גרמניה רק עבור מטרה אחת: דיכוי הפגנות נגד המשטר, תוך הפגנת כוח מקסימלי.
שומאן ידע מה פירוש ההצעה שקיבל, ומה אפשר לעשות איתה: צעיר מוכשר ונחוש כמוהו, כך שיער, יוכל להתקדם מהר בסולם הדרגות בצבא שחיפש והעריך חיילים ממושמעים ונחושים. הוא כבר החל לדמיין את עצמו מחליף עתיד לא מזהיר כרועה צאן, במעמד, כבוד ומשרה נחשקת ומכניסה בשירות המדינה. בהתאם לזאת, הוא לא היסס וחתם מיד.
שלושה חודשים ארכה הטירונות שלו בדרזדן, וגם שם הוא בלט לטובה וקודם לתפקיד של נַגָּד ביחידתו. הוא שובץ לתפקיד באזור ברלין, ומספר חודשים לאחר מכן, כשחיפשו מתנדבים לתפקיד סודי בברלין, אך טבעי היה שהוא יהיה בין אלו שיעמדו בראש ויציעו את עצמם.
שומאן, הרועה לשעבר, עבר לברלין הגדולה שלמרות שעברו 15 שנה מאז שהוחרבה במלחמת העולם השנייה, עדייו ניכרו היה בה יופיה ועושרה.
יותר מ-50,000 ברלינאים עברו ממזרח למערב בכל בוקר. הם עבדו במערב, למדו שם, תכופות יצאו לבלות בבארים מלאי האמריקאים, ולא ייחסו חשיבות למאבק בין הגושים, מאבק שסיסמאות פוליטיות נבובות כיכבו בו.
מזה 9 שנים, מאז 1952, שהגבול בין שתי הגרמניות היה סגור, ורק בברלין עדיין היה אפשר לעבור ממזרח גרמניה למערבה. יותר משני מיליון גרמנים ניצלו זאת, והיגרו למערב. עם ההרעה במצב, עוד מאתיים אלף איש הצטרפו אליהם במהלך שמונת החודשים הראשונים של 1961.
אזעקה נשמעה בחצות, ה-13 באוגוסט בבסיס שבו שהה קונרד שומאן. תוך דקות כל חיילי היחידה כבר היו לבושים ומכנים לפעולה. על קבוצה בפיקודו של שומאן הוטל ללכת לאחד הרחובות בברלין, ולפרוש שם גדר תיל, במטרה לחסום את הרחוב. תוך דקות מהרגע שבו נפרשו המחסומים, כבר עמדו מולם חיילים אמריקאים וצרפתים, עיתונאים וצלמים, והמוני סקרנים שנקבצו לראות את המתרחש. הם עמדו מול החיילים המזרח גרמנים המבולבלים, ועודדו אותם לקפוץ לצד השני, לחופש של המערב.
חיילי מזרח גרמניה בבוקרו של היום שלאחר פרישת הגדר
ההחלטה
יום שלם עמדו קונרד שומאן ואנשיו, בעודם צופים ברגעים האחרונים של השלום הקר בין שני חלקי גרמניה. הקריאות לעבר החיילים המשיכו, ושומאן החל לחשוב על עברו, ואולי גם על עתידו. בחלקים אחרים בעיר, בנאים כבר החלו לבנות חומת לבנים במקום גדר התיל שהונחה שם יום קודם לכן, ושומאן הבין שחלון ההזדמנויות שלו הולך ומצטמצם. בבוקר ה-15 באוגוסט, לשומאן כבר הייתה תוכנית פעולה מעורפלת, והוא חיכה להזדמנות. מס' שעות אחרי כן הוא הבחין בצידה השני של גדר התיל במכונית משטרה פתוחה, ובלי לחשוב פעמיים הוא רץ לכיוון הגדר, קפץ מעליה בקלילות, ונכנס הישר למכונית שנהגה קלט את המתרחש ונעלם משם עם החייל תוך שניות.
פטר לייבינג עמד שם וצילם. לא היתה כאן הכנה מוקדמת או ציוד מתוחכם. בסה"כ הוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון, והמצלמה של תקתקה בדיוק בשנייה הנכונה, וקונרד שומאן צולם ברגע שבו דילג מעל לגדר.
קונרד שומאן מזנק מעל לגדר (הקליקו להגדלה)
זו התמונה שנכנסה להסטוריה. הצלם הנוסף שעומד משמאל, וכמעט מצליח להסתיר את שומאן צילם בפילם את הקפיצה. הסרט שלו באיכות גרועה מאד, והתמונה קופצת.
קונרד שומאן נלקח מיד לתחנת המשטרה הקרובה, שם ביקש כריך כבד קצוץ וסיגריה. הוא נחקר במשך מספר שעות, וטוהר מחשדות ריגול. מס' ימים לאחר מכן הוא קיבל אישור להתיישב בגרמניה המערבית והחליט להרחיק עד בוואריה.
קונרד שומאן, דקות לאחר עריקתו
השנים שאחרי הצילום
התמונה של לייבינג פורסמה בבוקר שלמחרת בכל כלי התקשורת בגרמניה, ותוך ימים ספורים אלפי עיתונים רכשו את הזכות לפרסם את התמונה. לייבינג עצמו זכה באותה שנה בפרס איגוד העיתונאים הזרים בארה"ב כתמונת העיתונות הטובה ביותר לשנת 1961. הוא המשיך לצלם שנים רבות, ועבד עד פרישתו לגמלאות כצלם משטרתי וכצלם עיתונות במקביל. שום תמונה נוספת שלו לא התפרסמה או הביאה לו תהילה כמו התמונה של שומאן, ולמרות זאת – הוא נכנס לדפי ההסטוריה בזכות אותו צילום.
פטר לייבינג, אוחז בתמונה המפורסמת שצילם בגיל 19
שומאן החל מיד בחיים החדשים שלו, והשתלב בתוכם בקלות. תחילה עבד כפקיד בבית חולים, ולאחר מכן התקבל למפעלי אאודי כמכונאי רכב. הוא התחתן, ובמשך השנים נולדו לו ילדים ונכדים. למרות ששמר על פרטיותו ובשעות הפנאי שלו בילה בעבודות גננות בביתו, תכופות הוא נעתר לבקשות להופיע ולספר את סיפורו. ב-1987, בביקורו של נשיא ארה"ב רייגן בברלין, הוא ביקש במיוחד לפגוש את שומאן שהוזמן לטקס.
על אף שהצליח להשתלב בחייו החדשים, שומאן מעולם לא היה מאושר. באחד הראיונות שלו הוא סיפר שתמיד רדפה אותו העובדה שהוא הפקיר את חבריו לנשק והפר את שבועתו למדינת הולדתו. בנוסף, הוא תמיד חשש מהתנקשות של סוכני מזרח גרמניה, המדינה שכה השפיל בברחו אל המערב. רק ב-1989, משאוחדה גרמניה והחומה נפלה, רק אז צוטט שומאן באמרו שעתה הוא מרגיש חופשי לראשונה בחייו.
קונרד שומאן באחת מהופעותיו בטלוויזיה
ולמרות זאת, גם לאחר איחוד גרמניה שומאן נמנע מלנסוע לבקר במזרח המדינה. הוא לא פגש את הוריו ואחיו במשך עשרות שנים וגם אחרי שאפשר היה לבקרם הוא לא מיהר לעשות כן. חבריו הישנים מתקופת הצבא המשיכו להתייחס אליו כאל בוגד ועריק וסירבו ליצור עימו קשר. משפחתו ותהילת העבר שלו היו כל מה שנותר לו מעברו.
ב-20 ביולי 1998, בהיותו בן 57, קונרד שומאן שם קץ לחייו ותלה את עצמו על אחד העצים בגנו. הסיבה הרשמית למותו הייתה התאבדות עקב דיכאון קליני.
איזכורים נוספים לתצלום
פסל המשחזר את קפיצתו קונרד שומאן, באזור שבו הייתה חומת ברלין
מייק בלאקוב, המשחזר בלגו תמונות מפורסמות, שיחזר גם את התמונה הזו.
עמדת קרטון בגרמניה, לשחזור הקפיצה המפורסמת
בובת משחק (Action Figure) בדמותו של שומאן
איזור הצילום היום
כך נראה איזור הצילום (נטול חומה) היום: שימו לב ללוחית המתכת על הרצפה, המציינת את מיקום החומה המקורי.
הקליפ הבא (באיכות איומה) הוא סרטון של 30 שניות המראה את שומאן חוצה את הגדר:
הקפיצה עצמה ארכה פחות מדקה. ההשפעות של אותה דקה על חייהם של האנשים המעורבים, על מדינה שלמה שנחצתה לשניים ובחרה בקפיצה הזו כסמל ועל שאר העולם שהשתמש בה לצרכיו – כל אלה ניכרים עד היום בעקבות אותה קפיצה.
שחר
24/09/2009
שוב מצליח לרגש עם פיסות הסטוריה הכתובות בלשון נהדרת ומרתקת.
תודה רבה וחתימה טובה.
ש.
מיכאל
24/09/2009
שחר ידידי, תודה רבה , שמח שהפכת לקורא מן המניין.
חוץ מזה ובנושא אחר, מתי מחדשים את רשימת הBBQ המפורסמת שלנו? אני בטוח שגם האחרים שאני עדיין בקשר איתם ישמחו לזה.
אריאל
24/09/2009
כל כך צורם וגם כל כך בנאלי ההבדל בין ההיבט הציבורי-תודעתי לבין ההיבט האישי.
תמונה מפורסמת, ארוע מכונן, השפעה היסטורית. ומהצד השני אני לא יכול שלא להרגיש את הצער הפנימי והאישי של שומאן על החלטה שאולי היתה פזיזה מדי.
עד עתה הכרתי רק את ההיבט ההיסטורי של התצלום ומשום מה עכשיו כל האיזכורים הנוספים לתצלום שהצגת נראים לי נילעגים משהו.
תודה רבה. פוסט מובחר.
מיכאל
24/09/2009
אריאל,
אני חושב שאנשים שעורקים ממולדתם תמיד נושאים עימם צער מסויים, וחרטה מוגבלת על הצעד תמיד מקננת בליבם איפשהו. לא חושב שמרלן דיטריך תמיד עלזה על שעזבה את גרמניה הנאצית, או שבוגדים אנגליים כמו פילבי וחבריו תמיד שמחו לחזור לחיקה של אמא רוסיה.
לדעתי, האיזכורים הנוספים נלעגים רק בחלקם: הפסל הגדול שהוצב שם מיועד דווקא להנצחה ולא ללעג, בניגוד למות הקרטון. אגב – גם העבודה בלגו היא רצינית: מדובר באמן שעשה עשרות עבודות על בסיס תמונות מפורסמות.
נקניקי
24/09/2009
סיפור מרתק, כתוב נפלא, תודה תודה תודה תודה.
מציע רק לתקן את המשפט השני, הוא מרמז שהם לא נפגשו לפני שנולדו…
שוב תודה
מיכאל
24/09/2009
נקניקי (אחלה ניק), תודה, תיקנתי : )
מאיר
24/09/2009
מיכאל, קראתי והתענגתי. אשלח גם לילדי.
מאיר
מיכאל
24/09/2009
מאיר, תודה רבה!
כליל
24/09/2009
חייב להצטרף למגיבים מעלי
מקסים ומעורר מחשבה
תודה
מיכאל
24/09/2009
תודה רבה, ד"ש לח' ויום הולדת שמח לה
נועה
24/09/2009
כמו תמיד, הסיפורים שלך מרגשים אותי. היה לי מאוד עצוב לגלות שהוא התאבד. בהחלטה מהירה הוא התנתק ממשפחתו ושורשיו. זה לא פשוט בכלל. מעניין מה קרה לילדים שלו. האם גם הם הרגישו תלושים וחסרי שורשים.
מיכאל
24/09/2009
נועה, אני חושב שכל חייו היו מלאי תהיה לגבי הצד (תרתי משמע) שעשה. מאד יכול להיות שלאחר שהחומה נפלה והוא גילה שהיחס אליו הוא כשל בוגד ולא כאל גיבור, זה היה הקש ששבר את גב הגמל ודחף אותו להתאבד.
איתמר
24/09/2009
יופי של סיפור, הצטרפתי לרסס לא מזמן ואני נהנה בכל פעם מחדש
שנה טובה
מיכאל
24/09/2009
איתמר, תודה רבה. שמח שאתה נהנה
נועם
24/09/2009
סיפור מרתק. לא הכרתי. עולה ממנו ששומן עשה טעות טרגית ובעל כורחו הפך למין גיבור.
על פי הסיפור שלך נראה בבירור, שעתידו היה יכול להיות טוב הרבה יותר במזרח גרמניה.
וזה בלי לומר דבר על ההתנכרות של חבריו, ההתרחקות ממשפחתו וכולי.
מיכאל
24/09/2009
נועם, אכן – זו גם התחושה שלי: שהוא ביצע את הצעד בלי לחשוב יותר מדי, והצטער עליו כל חייו.
יוסי
24/09/2009
הפוסטים שלך אף פעם לא מכזיבים. תמיד משכילים ומעניינים. תודה.
מיכאל
24/09/2009
תודה רבה : )
Tweets that mention קפיצה אל החופש | טופס 630 -- Topsy.com
25/09/2009
[...] This post was mentioned on Twitter by Michael Zilberman and Eran Belinsky. Eran Belinsky said: test yourself: how many of these pictures do you recognize:http://bit.ly/FLHQD ? (via http://www.tofes630.com/blog/?p=614 ) [...]
הופ
26/09/2009
מרתק ונהדר כרגיל. תודה.
מיכאל
28/09/2009
הופ, תודה : )
ירון
28/09/2009
פוסט מרתק ומעניין כרגיל, אבל הפעם יותר מכל: פוסט מרגש.
תודה וגמר חתימה טובה!
מיכאל
28/09/2009
ירון, תודה : )
מעניין מה גורם לסיפור אחד לרגש יותר מסיפורים אחרים שעבורי למשל הם לא פחות מרגשים.
ותתחדש על המעבר לנביאים. אחלה אכסניה.
ירון
28/09/2009
יש לי איזו סטיה אישית בכל מה שקשור למזרח גרמניה. אני מניח שזה משפיע
תודה, בהרבה מובנים זו חזרה הביתה.
Kobi
03/10/2009
הצצתי – ונפגעתי. יותר נכון – הוקסמתי.
בלוג לעילא ולעילא.
פוסט מרגש, כתיבה וצילומים מעוררי תיאבון.
אל תלך לאף מקום, אני מיד חוזר.
מיכאל
04/10/2009
קובי, תודה : )
הייתי חייב ללכת. חוזר אח"כ.