טרגדיה בחוף הים
פורסם בתאריך 26/07/2010 , 26 תגובות
לפעמים, אין צורך בסיפור גדול כדי להעביר מסר. צילום מקרי שנראה חסר חשיבות אם מנתקים אותו מהקונטקסט המקורי שלו יכול להיות צילום רב כח ובעל משמעות עמוקה אם יודעים מה הסיפור שמאחוריו. כזה בדיוק הוא המצב בהתייחס לתמונה שצולמה ב-1954 על חוף הים. התמונה הזו זכתה בפרס פוליצר, ובמקביל גררה עימה שאלות אתיות קשות. הפוסט הזה הוא השני בסדרת פוסטים המספרים את הסיפור שמאחורי תמונות שזכו בפוליצר. על התמונה הראשונה כתבתי בעבר כאן
ראשית,לפני שתקראו ותבינו מה רואים שם, קחו דקה ובחנו את התמונה לעומק (אפשר להגדיל אותה). הביטו בתצלום ונסו לחשוב על הסיטואציה המצולמת. משהו מטריד בה: המבט של האישה, שפת הגוף של שני המצולמים, משהו לא ברור כאן: היא חוסמת אותו? נשענת עליו? ומדוע הם אינם מביטים זה בזו? היא מביטה בו בתחינה, והוא – פניו מופנות לים ולא אליה. התחושה הכללית שלי הייתה של סיטואציה נואשת משהו.
טרגדיה בחוף הים (הקליקו להגדלה)
בשניים באפריל 1954 היה ג'ון גאנט, צלמו של הלוס אנג'לס טיימס, בביתו אשר בהרמוסה ביץ' בקליפורניה. הוא השתרע ונח על כסא בחצר שלו שהייתה ממוקמת על החוף עצמו. לפתע הוא שמע את שכנו צועק "משהו קורה בחוף!". מבלי לחשוב יותר מדי, הוא אחז במצלמה שלו ורץ לכיוון המים. כשהגיע, מצא זוג צעיר, בעודם אוחזים זו בזה בצורה נואשת.
לזוג הזה, שכנים שגרו לא הרחק משם, היה ילד בן שנה וחצי בלבד. בעודם בבית הילד הצליח לזחול החוצה מהחצר לחוף, נכנס לים, והגיאות החזקה סחפה אותו לתוך האוקיאנוס לבלי שוב. גאנט צילם את התמונה הזו שניות לאחר שהבינו מה עלה בגורלו של התינוק שלהם.
התמונה פורסמה למחרת בבוקר בעיתון שלו, וגררה עימה מיד ויכוחים קשים בנוגע לאתיקה של הצלם, ובנוגע לשיקולים שהפעיל העיתון לגבי צילום ופרסום תמונות כה קשות המתארות אנשים ברגעי האימה והאבל האיומים ביותר שלהם. גאנט טען להגנתו שלא הכיר אותם אישית למרות שגרו לא הרחק ממנו, ושהתמונות צולמו על ידו כצלם עיתונות כפי שהיה עושה בכל מצב אחר.
התמונה הזו זיכתה אותו בפרס פוליצר לשנת 1955. ועדת הפרס כתבה על התמונה שהיא מרגשת ונוגעת ללב באופן עמוק. גם פרס הצילום היוקרתי של סוכנות אסושיאטד פרס ניתן באותה שנה לתמונה הזו. יותר מחמישים ושש שנים עברו מאז שהתמונה הזו צולמה, ובעיני היא חזקה כואבת ואוחזת את הצופה באימה, בדיוק כמו ביום פרסומה.
אבי
26/07/2010
זו האימה האולטימטיבית. לא ברור איך ההורים בכלל עומדים על הרגליים.
מיכאל
27/07/2010
הם עומדים על הרגליים משום שאולי עדיין יש בהם איזו תקווה מינימלית. אפשר לשער שהאם מחפשת שביב תקווה בפני האב הצופה אל הים.
1מהRSS
26/07/2010
האם ועדות הפרס השונות מתייחסות להיבט האתי של פרסום התמונה?
מיכאל
27/07/2010
לפחות באותה שנה הן לא התייחסו לזה.
זו תיאור הגורמים לזכיה, כפי שפורסם על ידי הועדה:
For a photo that is poignant and profoundly moving, entitled, "Tragedy by the Sea," showing a young couple standing together beside an angry sea in which only a few minutes earlier their year-old son had perished.
מירי
26/07/2010
מרתק ונורא. לא הכרתי. תודה!
הפרס מגיע לו. האם הצילום לא נועד, בין השאר, לחקוק בתודעה את 'מצב האדם' בכל רגעיו וגווניו?
מיכאל
27/07/2010
זו בדיוק מטרת הצילום. אני חושב שהשאלה האתית הייתה צריכה לעלות במידה והוא היה עוסק בצילום של תינוק טובע במקום לנסות להציל אותו. במצב שבו כבר אפסה תקווה – לא היה לו תפקיד פעיל.
ליאור
26/07/2010
לעניות דעתי העוצמה של התמונה נובע מהסיפור הקשה שמאחוריה
ולא מעצם הצילום עצמו
דרך אגב ידוע מה עלה בגורלו של אותו פעוט האם נמצא אי פעם שריד ממנו..?
האם התנהלו חיפושים אחריו?
מיכאל
27/07/2010
ליאור, לא מצאתי חומר על גורלו של אותו תינוק.
הופ
26/07/2010
זה פשוט נורא. לפני שקראתי את ההסבר חשבתי שהוא רוצה להתאבד ע"י טביעה והיא מנסה לעצור אותו. ההסבר האמיתי עוד יותר מזעזע.
האם ידוע למה הוא לא נכנס למים לנסות להציל את הילד, לפחות לנסות?
נראה כאילו הוא רוצה להיכנס, והיא מנסה למנוע ממנו. רק הניסיון לחשוב מה קורה שם ממלא אותי אימה.
מיכאל
27/07/2010
אני וחושב שכבר היה מאוחר מדי להכנס למים ולנסות להצילו, משום שהוא כבר נעלם עמוק בתוך הים בעת שהגיעו לשם.
גיל
26/07/2010
לא הכרתי. מטלטל. קשה להפסיק להסתכל על התמונה עכשיו כשיודעים את הסיפור.
מיכאל
27/07/2010
אני מצאתי את עצמי מסתכל בתמונה הזו במשך כל החודש האחרון מאז שנתקלתי בה. מטלטל ממש.
ירון
26/07/2010
אגרוף בבטן.
אני לא יכול לנשום עכשיו.
מיכאל
27/07/2010
חופשי אגרוף בבטן. מדהים מה תמונה בת 56 יכולה לגרום
מירי
26/07/2010
לא רק שקשה להפסיק להביט בתמונה, מצאתי עצמי מחפשת רמזים לתינוק בין הגלים והכתמים
מיכאל
27/07/2010
מירי, גם אני חיפשתי סימנים לתינוק, (שברור היה שלא ימצאו בתמונה)
ח ל י
26/07/2010
זה ברור שהסיטואציה הרגשית חזקה מאד, והצילום תפס שניה יוצאת דופן באינטנסיביות שלה.
הסיפור רק מוסיף.
והשאלה על איפה הגבול בין העיתונאי לאדםנשארת עדיין, עד היום, פתוחה לדיון בכל פעם מחדש.
נורא
מיכאל
27/07/2010
חלי, הצלם תפס לא רק שנייה קריטית מבחינת הזמן, אלא גם מבחינת הקומפוזיציה שלה. כתבתי השבוע במקום אחר (ראית את זה שם), שהדבר היחיד שאחראי לתמונות טובות הוא לא הציוד, ולפעמים גם לא הצלם, אלא רק גורם אחד: מזך, או כמו שקראתי לזה שם, אלוהי הפוקסים. גם כאן המזל האיום של הזוג גרם לו לקבל תמונה מדהימה בעוצמתה.
ולגבי האתיקה, אני חושב שהוא צדק בטענתו: לא היה שום דבר שניתן לעשות כבר למען התינוק המזכן, ואין כאן שאלה של צלם שהפקיר אנשים במודע כדי לקבל תמונה טובה.
נתאי
27/07/2010
זה קו פרשת המים של העיתונות: האם תפקידה לרגש, או להביא אינפורמציה
מיכאל
27/07/2010
ואולי תפקידה להכניס כסף לבעליה, כמו כל עסק כלכלי אחר?
איתי()
28/07/2010
תודה על עוד פוסט רתק.
יש לי בעיה טכנית קטנה בבלוג שלך – אני רואה בצד השמאלי של הדף רקע שחור אפור שמקשה לקרוא את האותיות (למעשה צריך לסמן אותן עם העכבר כדי לקרוא). זה מתחיל באות ה' של המילה "בהרמוסה" בשורה הראשונה. בתגובות אין את הבעיה כי הרקע השחור נעלם מתחת לתיבה של התגובה.
אני גולש בפיירפוקס 3.5.10, ווינדווס XP
מיכאל
04/08/2010
איתי - בדקתי מכמה מחשבים ולא ראיתי את התופעה שתיארת. אני מודע לבעייה מסויימת כשגולשים עם כרום, אבל לגבי פיירפורס – טרם נתקלתי בזה.
ליזי
01/09/2010
גם אני בפיירפוקס עם אותה בעיה.
פמיניזציה בשייח’ ג’ראח « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ
29/07/2010
[...] פמיניזציה בשייח’ ג’ראח מאת Aryeh כן, כן, לכולם נמאס כבר לשמוע על האופנה האחרונה בשייח’ ג’ראח. תלונות אצל דובי. פרטים אצל חנה או דולי. בינתיים, המחשבות שלי ממשיכות לרוץ, ובשביל זה יש לי בלוג: כדי שאוכל להגג כאוות נפשי, מבלי לשעמם שומעים ממשיים. מי שנמאס לו לקרוא על זה, יכול לדלג על הפוסט (ובמקום זאת, לקרוא את הפוסט המרתק הזה של מיכאל זילברמן). [...]
קרייזי
18/08/2010
התמונה כתמונה, מעניינת אבל הסיפור מאחוריה תפס לי את הלב ביד קרה. בדיוק גמרתי ספר על העלמות של ילד. תמיד זה גורר אותי לחשוב על דברים שאני לא רוצה לחשוב.
הראש הבלשי שלי תכף מתחיל לעבוד. איך הם יודעים שהוא זחל לים אם הגיעו מאוחר מכדי להצילו. שנה וחצי? כבר יכול ללכת. אם כבר אין לו זכר אולי בכלל חטפו אותו.
אוי אוי אוי.
מיכאל
29/08/2010
נועה - ניחוש שלי שאין כאם שום תעלומה. רק טרגדיה איומה ונוראה.