פוסטים שפורסמו בנושא 'צילום'
50 שנה קדימה, 1000 שנים אחורה במנהרת הזמן
הביטו בתמונה הזו שצולמה בשנות החמישים. היא מתארת סיטואציה מוכרת: שתי נשים בחנות תקליטים. שימו לב ללבוש שלהן שהוא מערבי לחלוטין. האישה השמאלית לובשת חליפה מחוייטת הדוקה ואפנתית ונועלת נעלי עקב תואמות. חלק מהתקליטים המוצגים לראווה בחנות הם כנראה אמריקאים, משום שאפשר לראות עטיפות של תקליטי ג'ז ושל להקות. המוכר מחוייט, לובש חליפה ועונד עניבה, כפי שהיה נהוג באותה תקופה באירופה. הדלפק כולל עמדות השמעה עם אוזניות, כמו בכל חנות תקליטים המכבדת את עצמה. עשו ניסוי: בחנו היטב את התמונה ונסו לשער היכן היא צולמה. רק אחרי שתחליטו, בידקו למטה מה התשובה הנכונה.
להמשךטרגדיה בחוף הים
לפעמים, אין צורך בסיפור גדול כדי להעביר מסר. צילום מקרי שנראה חסר חשיבות אם מנתקים אותו מהקונטקסט המקורי שלו יכול להיות צילום רב כח ובעל משמעות עמוקה אם יודעים מה הסיפור שמאחוריו. כזה בדיוק הוא המצב בהתייחס לתמונה שצולמה ב-1954 על חוף הים. התמונה הזו זכתה בפרס פוליצר, ובמקביל גררה עימה שאלות אתיות קשות. הפוסט הזה הוא השני בסדרת פוסטים המספרים את הסיפור שמאחורי תמונות שזכו בפוליצר. על התמונה הראשונה כתבתי בעבר כאן
להמשך
ג'ימי קרטר והארנב הקטלני
ב-26 במרץ 1979 נחתם על מדשאת הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. היה זה שיאו של מסע מפרך בן שנתיים שהנשיא קרטר הוביל לפיוס בין שתי המדינות. בחודשים שקדמו לחתימה הוא התרוצץ במזרח התיכון, נפגש עם בגין וסאדאת בישראל ובמצרים, זימן אותם לועידה מסובכת וקשה בקמפ דייויד, ולאחר שנתיים קשות ורצופות משברים קשים, הוא השיג את מטרתו והעולם זכה לראות את בגין, סאדאת וקרטר מתחבקים, לוחצים ידיים ועושים שלום. שלושה שבועות לאחר מכן, בעודו נופש בחווה המשפחתית שלו בג'ורג'יה, תקרית מגוחכת שהייתה לו עם ארנב שמה אותו ללעג ברחבי ארה"ב כולה. זה סיפורו של ג'ימי קרטר וארנב הביצות הקטלני.
מה שהיה, הוא שיהיה – פוסט תמונות חצי אישי
גם השנה נסעתי לנורמנדי להשתתף באירועי יום השנה לפלישה הגדולה של בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השנייה (D-Day). הפעם, מכיוון שהייתי מעט פחות לחוץ בזמן והיו לרשותי עשרה ימים תמימים לחרוש את האזור, תכננתי מראש לצלם סדרה של מספר תמונות ואתרים שהכרתי מהעבר מתמונות שחור לבן ישנות, ולבדוק כיצד הם ניראים היום. לפני הנסיעה ביצעתי עבודת הכנה באיסוף חלק מהתמונות, כך שידעתי מראש מה אני הולך לחפש והיכן. בחלק מן האתרים נראה כאילו הזמן עצר מלכת, ואין כמעט הבדל למעט הצילום בצבע במקום בשחור לבן, ואילו חלק מהאתרים השתנו שינוי מהותי. כל האתרים שבתמונה הם אתרים שבהם התחוללו קרבות כבדים בפלישה. מבלי להרבות במילים, הרי התמונות לפניכם. כל הצבעוניות צולמו על ידי, ואת הישנות מצאתי ברשת.
להמשך
עדלי סטיבנסון והחור בנעל
עדלי סטיבנסון, למרות ששמו לא אומר הרבה לרובנו, היה אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בארה"ב במשך עשרות שנים. הוא היה בן למשפחת פוליטיקאים מכובדת (סבו היה סגן נשיא ארה"ב) והוא עצמו היה שגריר ארה"ב באו"ם, מועמד לנשיאות מטעם הדמוקרטים, מושל אילינוי ועוד. אבל הפוסט הזה לא יעסוק (כמעט) בהשגיו הפוליטים, אלא בתצלום טיפשי שלו, תצלום שנכנס להיסטוריה.
להמשך
מרגרט בורק-וויט: תמיד בחזית ההיסטוריה (חלק שני)
הפוסט הזה הוא המשכו של הפוסט הקודם בנושא. גם אם קראתם אותו לפני שנה, מומלץ להתחיל עם החלק הראשון משום שעדכנתי אותו מעט.
בפוסט הראשון תיארתי את המסעות שבורק-וויט ערכה בשנות השלושים ברוסיה ובגרמניה. במסגרת המסעות התכופים שלה לאירופה, היא ערכה עוד מסע אחד שנכנס להסטוריה, במיוחד בגלל תמונה אחת ידועה שהיא צילמה. נחשפתי לתמונה הזו בפורום צילום וניתוח תמונות שאני חבר בו, ובעיני היא מדהימה, במיוחד לאחר בחינה מעמיקה.
להמשך
ארוחת צהריים בשחקים (פוסט תמונות)
צ'ארלס קלייד אבטס (Charles Clyde Ebbets), היה איש ברוך כשרונות. הוא היה דייג, שחקן, טייס ומתאבק, אבל הוא ידוע בעיקר בגלל היותו צלם. למרות שצילם צילומי טבע ונוף, צילומי מלחמה, צילומי אופנה, תחרויות ספורט ועוד, הוא נכנס להיסטוריה בזכות סדרת צילומים שצילם בשנות השלושים. אחד הצילומים שלו הפך לפוסטר שניתן למצוא בכל חנות פוסטרים בעולם, אולם הצלם עלום השם לא קיבל את ההכרה הראויה. הפוסט הזה מוקדש לו, ולאנשים האמיצים שצילם.
להמשךבוב ווילובי, 1927-2009, פוסט צילומים ופרידה מצלם אהוב
בוב ווילובי (Bob Willoughby) הוא אחד הצלמים שאני הכי אוהב. הוא תמיד היה בכל המקומות הנכונים, צילם את האנשים הנכונים בתעשיית הבידור, עבר עבור השבועונים הנחשבים ביותר, ונהנה מהחיים הטובים. ולמרות זאת – הצילומים שלו לא היו מעולם צילומי זהר הוליוודים. הקומפוזיציה המוקפדת שלו תמיד החמיאה למצולמיו מבלי להאדיר אותם לדרגת אלילים מוזהבים. הוא צילם אנשים הרגילים לקבל הוראות בימוי במצבים שבהם הם היו חופשיים לנפשם. אהבתי אותו מאד, ונהניתי להתבונן בתמונות שצילם. לפני חודש וחצי ווילובי מת בביתו שבצרפת בגיל 82. הפוסט הזה מכיל מעט מלל כחומר רקע, והרבה מאד צילומים. אתם מוזמנים להכיר אותו.
להמשךפסל החרות – תמונה אנושית
הרבה לפני המצאת פוטושופ, המחשב האישי, צילום דיגיטלי או כל מניפולציה בצילום (למעט ריטוש בסכין), החליטו שני צלמים אמריקאים, ארתור ס. מול וג'ון ד. תומאס, להרים פרוייקט צילום ייחודי במהלך מלחמת העולם הראשונה להעלאת המורל האמריקאי, כאות לפטריוטיות ולכוחה של ארה"ב. המטרה המוצהרת שלשמה הפרוייקט בוצע הייתה עידוד מכירת אגרות חוב מלחמתיות למימון המאמץ האמריקאי באירופה.
הפרוייקט שעליו הם עבדו היה יצירה של תמונה אנושית של פסל החירות על גבי הקרקע, על ידי שימוש באלפי אנשים שיצרו את הדמות.
התוצאה, בעיני, היא לא פחות ממדהימה: עבודה מדוקדקת והפעלת אלפי אנשים בתקופה שאמצעי תקשורת ניידים לטווח קצר הייתה נדירה, ירידה לפרטים קטנים, משמעת צבאית וחזון יצרו בסופו של דבר תמונה נפלאה:
להמשךקפיצה אל החופש
פטר לייבינג וקונרד שומאן נולדו בגרמניה תחילת שנות הארבעים בהפרש של מספר חודשים זה מזה. הם מעולם לא נפגשו, והמסלול שבחרו לעצמם הוביל אותם בכיוונים שונים לגמרי. ברגע אחד בודד חייהם הצטלבו לכדי תמונה אחת שנכנסה להיסטוריה.
בשנת 1961, בהיותם בגיל 19, הם עמדו זה מול זה, האחד חמוש בנשק והשני במצלמה, אך הסיטואציה לא הייתה אלימה אלא להיפך. מיקום טוב, תיזמון נכון, מזל רב ואקלים פוליטי מתאים – כולם התקבצו לכדי תמונה אחת בלבד, שהיה בה מספיק כדי להשפיע על חיים שלמים.
להמשך
