הפוסט הזה לא יהיה פוסט קלאסי של טופס 630 במובן של סיפור היסטורי אלא פוסט צילומים עדכניים, ובכל זאת חשבתי שהוא ראוי להכלל בבלוג ההיסטוריה שלי עקב הנושא המיוחד שלו. פעם בכמה שנים אני טס לנורמנדי ביום השנה לפלישת בנות הברית לאירופה ב-1944 ( D-Day).  עשרות טקסים נערכים בשישה ביוני, ובכולם ניתן לראות אנשים בני שמונים ומעלה, בוגרי מלחמת העולם השנייה, המגיעים לבקר במקומות שנלחמו בהם, ולהפרד בפעם האחרונה מחבריהם לקרב.

השבוע הזה מאופיין בחגיגות המוניות, רובן על חופי הפלישה עצמם. אחד הדברים שאני הכי נהנה לראות הוא שיחזור התקופה המדוייק. אלפי בני אדם מגיעים לנורמנדי מאירופה וארה"ב, וכולם לבושים בבגדי התקופה (מי במדים ומי בבגדים אופייניים לשנות הארבעים). חלקם מגיעים עם אופנועים, מכוניות, משאיות וכלים אמפיבים. כל הכלי הרכב פרטיים ומתוחזקים על חשבון בעליהם.הבגדים מושקעים עד לפרטים הקטנים ביותר, וניכרת הקפדה ושיגעון לדבר.

הפוסט הזה הוא פוסט תמונות המביא חלק קטן מהמראות שראיתי שם בשנה שעברה. אני מקווה להיות שם גם בשנה הבאה. תהנו.

להמשך הפוסט…

ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הועלתה הצעת חוק למניעת ספסרות והעלאה בלתי מבוקרת של מכירי השכירות, על מנת למנוע מצב שבו עיקר התקציב של התושבים יופנה לדיור.

הממשל הוא כמובן הממשל הבריטי ששלט כאן. היום אין כבר אף אחד שבאמת דואג לאינטרסים של מעמד הביניים ההולך ונהיה עני מיום ליום.

מצאתי שתי כתבות מאוקטובר 1940 העוסקות בנושא. ראו כמה יפה מסוכם הנושא בכתבה השנייה: "אין כל ספק שהצעת החוק תתקבל ברצון בכל חוגי הישוב, הרוצים למנוע הפקעת שערים של צרכי המחיה וספסרות בשכר דירה המהווה חלק ניכר בתקציב ההוצאות"

מחר בערב, לראשונה מזה 20 שנה, אצעד בהפגנה. יש גבול לעושק, יש גבול להתדרדרות הכלכלית שכל האוכלוסיה בישראל נקלעה אליה. זו תרומתי הצנועה למאבק – להראות שפעם היה כאן אחרת. להמשך הפוסט…

הנער הארי פוטר אינו הקוסם הבריטי הראשון שנלחם בכוחות הרשע בעזרת כשפי היעלמות שונים ומשונים. הוא גם לא הקוסם הראשון ששבה את דמיונו של כל בריטי אשר שמע עליו. אך בעוד שפוטר הצעיר מוכר בעולם כולו ומעלליו נקראים בשקיקה על ידי ילדים ומבוגרים בשמונים שפות, הרי שג’ספר מסקליין (Jasper Maskelyne) הקוסם הבריטי היה מוכר רק למעטים. ובעוד שהארי פוטר נלחם בשרביט הקסמים שלו נגד הלורד וולדמורט וחבורת הסהרסנים שלו, ג’ספר מסקליין נלחם נגד פילדמרשל רומל – אויב מסוכן לא פחות, אשר איים על הסדר העולמי כולו ולא רק על תלמידי בית הספר הוגוורטס לכישוף וקסמים.

להמשך הפוסט…

לפני שבועיים, בעת שהייתי בבית אריאלה וחיטטתי בארכיון העיתונות שלהם, נתקלתי בגליון סיכום השנה של "העולם הזה" מ-1972. ברשימת אנשי השנה של השבועון הופיע מועמר קדאפי, שליט לוב.  ההסבר על בחירתו לאיש השנה מאלף וכאילו לא חלפו כבר 39 שנים מאז. הצרות אותן צרות, ההיסוסים אותם היסוסים, התירוצים לא השתנו במאום, השלום לא נראה באופק, וההמנהיגים מתבצרים בעמדותיהם כתמיד. הזמן קפא מלכת בהקשר של הכתבה הזו, ולמעט שמו (שמה) של ראש ממשלת ישראל, אין שום הבדל. מייאש.

להמשך הפוסט…

פרד קורמטסו (Fred Korematsu) הוא גיבור. בתקופה אפלה שבה אזרחים אמריקאים הושמו במחנו ריכוז, הוא לא נכנע ובמשך עשרות שנים דרש את הצדק וההכרה בעוול שנעשה לעשרות אלפי אנשים. הפוסט הזה הוא סיפורם של האנשים שקיבלו כמובנת מאליה את העובדה שהמדינה יכולה להקים מחנות ריכוז לאזרחיה, וסיפורו של אדם אחד שנאבק בעוול הזה.

המתקפה על פרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941 מצאה אומה שלמה המומה, כואבת וכועסת. ארצות הברית שעד אותו יום ישבה על הגדר וניסתה להמנע מלהכנס למלחמה שקרעה את אירופה לגזרים, הועמדה בפני עובדה מוגמרת: היה עליה להלחם או להרים ידיים, וברור היה שארה"ב לא תיכנע.

להמשך הפוסט…

כשחושבים על פידל קסטרו, האסוציאציה הראשונית של רובנו תהיה המהפיכה בקובה, פידל המזוקן נואם בלהט, פידל מעשן סיגרים ועוד. בעת שנתבקש להזכר בדמותו של צ’ה גווארה, כולם יזכרו רק את הצילום המפורסם שלו שצולם על ידי אלברטו קורדה הקובני (שאגב – מעולם לא קיבל תמלוגים על הצילום הכל כך מפורסם הזה). מצאתי סדרה קטנה של מספר תצלומים נוספים של קסטרו וצ’ה גווארה במצב שונה, בעת שהם משחקים גולף. אין כאן סיפור גדול או עובדות לא ידועות, אלא רק סיטואציה שאני אישית לא הייתי משייך אותה לפידל, צ’ה, או ללהט המהפכה הקובני ואורח החיים הסגפני שנקשר בהם.

להמשך הפוסט…

מיקי כהן רצה להיות מפורסם. זה מה שהניע אותו בכל שלב בחיים. הוא לא היה הכי מוכשר, הכי יפה או הכי חכם, אבל זה לא הפריע לו לנסות. בעולם של מאפיונרים המנסים להצניע את פעילותם ככל האפשר, הוא השתדל להתבלט כמיטב יכולתו עד כדי כך שהוא הפך לסלבריטי-גנגסטר, וכוכבי קולנוע שמחו להראות בחברתו. אבל למרות כל מאמציו – הוא לא הצליח. בעוד שחבריו לפעילות מאיר לנסקי ובאגסי סיגל ידועים עד היום, שמו של מיקי כהן נעלם לאורך הזמן.  מבלי לשפוט לחיוב או לשלילה – זהו סיפורו של מיקי כהן שהיה מאפיונר קשוח ואכזרי, שודד ורוצח, ובמקביל – יהודי גאה שתרם כסף וכוח זרוע ליהודים במצוקה.

להמשך הפוסט…

רובר דוואנו (Robert Doisneau) הוא אחד הצלמים הצרפתים הידועים ביותר בעולם, בעיקר בזכות תמונה אחת מפורסמת (שלא קשורה לפוסט הזה, אבל אתייחס אליה בסופו). הוא אהב לצלם את פריז, ומאות תמונות שלו פורסמו לאורך 70 שנות פעילותו. עבודתו מאופיינת בסצינות מצחיקות ועצובות, אירוניות ועירוניות, ובעיקר אנושיות. הוא אחד הצלמים האהובים ביותר בצרפת (ואחד משני החביבים עלי ביותר מהמדינה הזו), ובשנות השמונים הוא אף קיבל תואר אצולה צרפתי – אות לגיון הכבוד.

ב-1948 דוואנו קיבל משימת צילום בפריז מהמגזין LIFE, ולצורך כך הוא החליט להתחכם:

להמשך הפוסט…

היום לפני 9 שנים נפגעו מגדלי התאומים על ידי מתקפת הטרור של אל קעידה. לציון המאורע, אספתי כרזות פרסומת, פוסטרים של סרטים ועוד חומר מהתקופה שלפני המתקפה. רוב הכרזות משתמשות במגדלי התאומים כסמל מאפיין לניו יורק, או כאנלוגיה למשהו יציב במיוחד. קו הנוף של ניו יורק השתנה באחת, ובנוסף לתצלומים ולפוסטרים, גם הפרסומות הישנות מהוות אנדרטה לניו יורק של טרום 9/11. הנה מספר כרזות המהוות תזכורת לניו יורק ישנה יותר, ולתקופה שלא תחזור.

להמשך הפוסט…

אלן אייבל אהב ללגלג ארצות הברית המהוגנת. במשך עשרות שנים הוא דאג שוב ושוב לחשוף את האבסורד שבהתנהגות העדרית של התקשורת, ותוך כדי כך הצליח לעשות כותרות בכל העיתונים החשובים בארה"ב שתיארו אותו כסיוט הגדול של התקשורת האמריקאית.  פעם הוא המציא מעשה אבסורדי חדש, הקים תנועה המונית כלל אמריקאית שתמכה במוסריות שהציג, ואז דאג לפוצץ את הסיפור ולהציג את אלפי תומכיו כאוסף הזוי של אנשים מוזרים. בתו של אלן, ג’ני אייבל, הפיקה לפני שלוש שנים סרט תיעודי על אביה, סרט שזכה בפרסים רבים בפסטיבלים ברחבי העולם. יצרתי עימה קשר, ובברכתה (ובעזרת חומר שהעבירה לי), אני רוצה לספר על אלן אייבל, איש לא רציני. להמשך הפוסט…