טופס 630

פוסט אורח: דון פסיפיקו ופרשת הפיצויים

דון דוד פסיפיקו, סוחר יהודי מהמאה ה-19, עמד במרכזה של תקרית דיפלומטית אירופית, שאנטישמיות, כוחניות, לאומנות וגאווה שימשו בה לסירוגין. המונח "מדיניות של ספינות תותחים" כתיאור של דיפלומטיה המגובה באיום של הפעלת כוח נכנס לשימוש בעקבות האירוע הנ"ל, והופעל מאז פעמים רבות בהסטוריה. הפרשייה הזו, שראשיתה בתקרית מקומית, ובהמשכה עירבה את יוון, בריטניה, צרפת ומדינות נוספות מתוארת בפוסט אורח של נדב מלר.

בוב ווילובי, 1927-2009, פוסט צילומים ופרידה מצלם אהוב

בוב ווילובי (Bob Willoughby) הוא אחד הצלמים שאני הכי אוהב. הוא תמיד היה בכל המקומות הנכונים, צילם את האנשים הנכונים בתעשיית הבידור, עבר עבור השבועונים הנחשבים ביותר, ונהנה מהחיים הטובים. ולמרות זאת – הצילומים שלו לא היו מעולם צילומי זהר הוליוודים. הקומפוזיציה המוקפדת שלו תמיד החמיאה למצולמיו מבלי להאדיר אותם לדרגת אלילים מוזהבים. הוא צילם אנשים הרגילים לקבל הוראות בימוי במצבים שבהם הם היו חופשיים לנפשם. אהבתי אותו מאד, ונהניתי להתבונן בתמונות שצילם. לפני חודש וחצי ווילובי מת בביתו שבצרפת בגיל 82. הפוסט הזה מכיל מעט מלל כחומר רקע, והרבה מאד צילומים. אתם מוזמנים להכיר אותו.

פרנסס

פרנסס פארמר עברה בחייה מה שרוב האנשים לא היו עוברים גם בשלוש תקופות חיים. רגע אחד היא הייתה כוכבת הוליוודית זוהרת, ובמשנהו – מאושפזת בכפיה בבית חולים לחולי נפש בעודה עוברת עינויים איומים ואונס. היא הייתה שחקנית מוכשרת, כותבת מצויינת, נון-קונפורמיסטית ונאמנה לאמת שלה, ובעיקר – היא חיה את חייה כפי שחשבה שראוי היה, בעוד שאר האנשים שמסביבה ניסו בכוח למנוע זאת ממנה. שלושה סרטים נעשו עליה, קורט קוביין כתב עליה שיר, ולפחות ארבע ביוגרפיות שונות נכתבו על האישה המדהימה הזו. הפוסט מוקדש לחלי גולדנברג, שבזכותה הכרתי את פרנסס פארמר. הפוסט מעט ארוך, אבל אי אפשר לספר כזה סיפור בקצרה.

רופאים קובעים: עישון? זה בריא!

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן את הפוסט הראשון בסדרה של מספר פוסטים העוסקים בכרזות פרסומת ישנות לסיגריות לפני נושאים. בפוסט הקודם מושא ההזדהות היו כלות המסבירות ביום חתונתן עד כמה כדאי לעשן, ואילו בפוסט הזה הממליצים הם רופאים ואחיות. לא פחות מהסמכות העליונה בכל מה שקשור לרפואה. במשך כמה עשרות שנים, כרזות פרסום לסיגריות פנו לאוכלוסיה בהסבירן עד כמה הסיגריות בריאות עד כדי כך שרופאים ואחיות מעשנים וממליצים גם לאחרים לעשות כן. מדהים עד כמה שהנושאים הללו ניראים היום אבסורדים (וטוב שכך). בחלקו השני של הפוסט ניתן לראות, למרבה התדהמה, אחיות נותנות סיגריות לחולים המחלימים מפציעות כחלק מהטיפול הכולל שאחות רחמניה אמורה לספק לפציינטים שלה.

הילד שהציל את אפולו 11

ה-20 ביולי 1969 הוא ציון דרך בתולדות האנושות. בשעה 22:56 באותו יום ירד ניל ארמסטרונג במדרגות רכב הנחיתה שלו, ובעודו דורך לראשונה בהיסטוריה על אדמת הירח הוא אמר את המשפט המפורסם שלו: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". שלושה ימים נוספים טיילו הוא ועמיתו באז אולדרין על הירח, ומילאו משימות שונות. לאחר מכן הם החלו במסעם הארוך והמסוכן בחזרה לעבר כדור הארץ. באחד השלבים אבד עימם הקשר, ורק בזכות ילד קטן, גרג פורס בן העשר, הם הצליחו לחדש את הקשר ולשוב הביתה בשלום. במלאת 40 שנה לנחיתה חשפה נאס"א שוב את השתלשלות המקרים, התקלה מסכנת החיים והפתרון הכל-כך פשוט שלה. בשבוע שעבר דיברתי עם גרג פורס, והחלטתי לספר את הסיפור המדהים שלו.

המלכה אליזבט: 58 שנות מלוכה, 12 נשיאים אמריקאים.

המלכה אליזבט השנייה, תיבדל לחיים ארוכים, ובעלה הנסיך פיליפ, חגגו אתמול את יום השנה השישים ושניים (!) לנישואיהם. בעוד כחודשיים המלכה תציין גם 58 שנות מלוכה, הישג מדהים ונדיר. ראיתי בכמה מקומות ברשת התייחסות לשנות שילטונה של המלכה כתלות במספר הנשיאים האמריקאים שנבחרו באותה תקופה, והחלטתי לפרסם גם בעברית. התוצאה לא פחות ממדהימה בעיני: שנים-עשר נשיאים אמריקאים כיהנו במשך תקופת שלטונה, חלקם תקופה אחת, וחלקם שתי תקופות, כלומר שמונה שנים. רצף התמונות הבא הוא למעשה סיפורה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ותחילת המאה העשרים ואחת. רוב התמונות מסודרות בצורה כרונולוגית לפי הנשיאים.

פסל החרות – תמונה אנושית

הרבה לפני המצאת פוטושופ, המחשב האישי, צילום דיגיטלי או כל מניפולציה בצילום (למעט ריטוש בסכין), החליטו שני צלמים אמריקאים, ארתור ס. מול וג'ון ד. תומאס, להרים פרוייקט צילום ייחודי במהלך מלחמת העולם הראשונה להעלאת המורל האמריקאי, כאות לפטריוטיות ולכוחה של ארה"ב. המטרה המוצהרת שלשמה הפרוייקט בוצע הייתה עידוד מכירת אגרות חוב מלחמתיות למימון המאמץ האמריקאי באירופה.

הפרוייקט שעליו הם עבדו היה יצירה של תמונה אנושית של פסל החירות על גבי הקרקע, על ידי שימוש באלפי אנשים שיצרו את הדמות.

התוצאה, בעיני, היא לא פחות ממדהימה:  עבודה מדוקדקת והפעלת אלפי אנשים בתקופה שאמצעי תקשורת ניידים לטווח קצר הייתה נדירה, ירידה לפרטים קטנים, משמעת צבאית וחזון יצרו בסופו של דבר תמונה נפלאה:

כושים למכירה

(הכותרת פרובוקטיבית בכוונה).

המודעה הזו פורסמה בארה"ב בדיוק היום לפני 150 שנה, ב-28 באוקטובר 1859.

תרגום חופשי:

כושים למכירה

ביום שלישי בעוד חודש, ב-29 בנובמבר, אמכור במכירה פומבית שמונה עבדים איכותיים לשירות המשפחה, הכוללים:

• גבר שחור אחד, באיכות מעולה, לעבודות שדה
• נער בן 17 באיכות דרגה א', אמין ומתמחה כמשרת ביתי
• טבחית מעולה
• משרתת ביתית
• תופרת
• כל השאר (3) ילדים מתחת לגיל 12

כולם נמכרים ללא פגמים או בעיות, עקב העובדה שאני מעתיק את מגורי צפונה. בנוסף מוצעים למכירה רהיטי מטבח, רהיטים שונים לבית, ציוד אורווה וכו'.

התנאים יסוכמו ביום המכירה עצמו.

ג'ייקוב אוגוסט, צפון קרוליינה, 28 באוקטובר 1859.

הבובה של קוקושקה

אלמה מאהלר הייתה כנראה אישה מדהימה. גברים התאהבו בה ברמה שגבלה בשגעון, ונמשכו אליה בהמוניהם. היא הייתה נשואה לשלושה אמנים מהבולטים ביותר בדורם, ובמקביל ניהלה עשרות פרשיות אהבים עם אנשים נוספים, לא פחות נודעים ומוכשרים. היא אספה יוצרים, גרמה להם להתאהב בה, החזירה אהבה לחלק קטן מהם, ובעיקר – השאירה את חותמה על עשרות שנים של אמנות אירופית.

לפני יומיים היינו בהצגה "אלמה". לקרוא לאירוע המדהים הזה "הצגה", זו הפחתה בערכו של המופע הזה, שיהושוע סובול כמחזאי ופאולוס מנקר הבימאי רקחו. מדובר בטירוף של ממש. חוויה תיאטרונית חד פעמית שאני מרגיש בר מזל שזכיתי לחוות. ההצגה מיועדת ל-120 אנשים בכל פעם, ותרוץ 20 פעמים בלבד. אם עדיין יש כרטיסים, רוצו לשם בלי להסס לשניה.

קפיצה אל החופש

פטר לייבינג וקונרד שומאן נולדו בגרמניה תחילת שנות הארבעים בהפרש של מספר חודשים זה מזה. הם מעולם לא נפגשו, והמסלול שבחרו לעצמם הוביל אותם בכיוונים שונים לגמרי. ברגע אחד בודד חייהם הצטלבו לכדי תמונה אחת שנכנסה להיסטוריה.

בשנת 1961, בהיותם בגיל 19, הם עמדו זה מול זה, האחד חמוש בנשק והשני במצלמה, אך הסיטואציה לא הייתה אלימה אלא להיפך. מיקום טוב, תיזמון נכון, מזל רב ואקלים פוליטי מתאים – כולם התקבצו לכדי תמונה אחת בלבד, שהיה בה מספיק כדי להשפיע על חיים שלמים.