באוגוסט 2009 נסענו לטיול ספארי באפריקה. במשך שמונה ימים טיילנו בטנזניה, ובדרך עברנו נוף מדהים ועוצר נשימה, חזינו באלפי בעלי חיים שאת רובם ראינו רק בטלוויזיה או כלואים וסגורים בכלובים בספארי בר"ג, פגשנו אנשים נפלאים, מסבירי פנים וחיכניים, ומעל לכל – ראינו והיינו במקום שכמוהו מעולם לא פגשנו.  האתר הקטן הזה מיועד בעיקר לתיעוד של מה היה שם, כדי שנוכל לזכור את זה בעתיד. חלק מהחוויות שלנו משותפות עם אנשים אחרים שאיתם טיילנו, וחלק מן החוויות הן פרטיות , ונחוו על ידי שחר, נעם ואנוכי.

עבור כל יום קיימות שתי רשימות: האחת – טקסטואלית המסכמת את חוויות אותו יום, לעיתים בלוויית מס' תמונות, והשנייה – מבחר מהתמונות שצילמתי באותו יום. כל התמונות ניתנות להורדה בגודל מלא, והינן חופשיות לשימוש תחת רשיון CC-BY-NC-SA

אתם מוזמנים לקרוא, להתרשם, ולהנות מן התמונות.

התמונה בראש הבלוג היא תמונה פנורמית של שמורת הסרנגטי, שמורת טבע מדהימה שגודלה כפול משטחה של כל מדינת ישראל, שצילמתי בשעת בין הערביים במהלך הטיול.

משפחת זילברמן

fffff

היום הזה הוקדש לשני דברים: ראשית, ביקור אצל שבט מסאי.

הביקור התרחש בכפרם, וניכר היה בהם שהם מתאמתים להציג את חייהם הקשים. כולם נעולים במעין סנדלים עשויים מצמיגי מכוניות, ולבושים בבגדים מסורתיים, חמושים בסכינים עשויות ביד. פה ושם ניתן היה להבחין בטישרטים. רוב הגברים ענדו שעונים דיגיטלים פשוטים, ולפחות לאחד מהם היה גם טלפון סלולארי.

אצל המסאים מותר לשאת כמה נשים, והגבר חייב לבנות בית לכל אחת מנשותיו, שם היא חיה עם ילדיה. הוא עצמו חי בנפרד, ולא מבלה זמן עם משפחתו.  כל קבוצת מטיילים הוצמדה למשפחה מסאית שסיירה עימה בכפר, בציפיה שלאחר מכן גם ניקנה מהם תכשיטים ומזכרות. במהלך הסיור ביקרנו גם ב"בית הספר" שלהם, במה שנראה כהצגה מאורגנת היטב עבור התיירים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

יתר היום הוקדש לנסיעה חזרה לכיוון ארושה. בלילה ישנו במלון שבו בילינו בלילה השני, וחזרנו לורוניקה ולתבשילים שלה.

יום רביעי הוקדש כולו לסיור בסרנגטי. השמורה העצומה הזו, שגודלה עולה על פי שתיים מגודלה של מדינת ישראל כולה מכילה מליוני בעלי חיים. אין סוף לעושר, כמות, צבעוניות ומגוון בעלי החיים בשמורה הזו. תיאור היום. הולך להיות מורכב בעיקר מתמונות, ופחות ממלל.

(לחצו על התמונה להגדלה)

הדרך כולה רצופה בצבאים וזברות לאלפים, ובשלב מסויים עצרנו כדי לתת להם לחצות בריצה את השביל:

(לחצו על התמונה להגדלה)

הבוקר החל עם להקת לביאות וגורים שאכלו חיה שנטרפה לא מזמן. הפה שלהם היה אדום מדם, והם היו מרוכזים בפירוק הטרף שלהם. אצל האריות, שלא כמו אצל האנשים, היררכיית האוכל והסדר שלה הם מן החזק לחלש: ראשיץ, האריה אוכל את הטרף שהלביאות צדו, אח"כ הלביאות עצמן ורק בסוף הגורים. ההסבר לכך פשוט: אם הגורים יאכלו לפני המבוגרים והאוכל לא יספיק, המבוגרים יגוועו מרעב, ובכך ימותו גם הגורים וגם המבגרים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

ממשיכים לנסוע, ובדרך, מסתתר בצל תחת סלע כבד, מביט בנו שפן סלעים:

(לחצו על התמונה להגדלה)

ממשיכים לנסוע ומבחינים בנמר נח על עץ, ובבעלי חיים לא מזוהים (כלומר כן זיהינו אותם, אבל אני לא זוכר מה שמם…):

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

אנחנו מגיעים לכאן וצופים במחזה ייחודי: קבוצת לביאות מנסה לצוד צבאים. חלק מהן אורבות בתוך הצמחייה, מוסוות היטב, אחת הלביאות שומרת על הגורים של כל חברותיה, וחלק מן הלביאות מבצעות איגוף. בדיוק כמו בצבא,בכל פעם אחת מתקדמת, ולאחר שהיא מגיעה למקומה החדש, היא מסמנת לחברותיה, ולביאה אחרת מתקדמת אף היא. כל התקשורת ביניהן מבוססת על צפייה, תנועות אוזניים וריחות, מבלי להשמיע קול. יכולנו לצפות בזה שעות, אבל לצערי אחרי כחצי שעה הצבאים ברחו, והלביאות התייאשו ופרשו לשנת צהריים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

בהפסקת הצהריים שלנו, עצרנו באזור חניה מוסדר בשמורה, ותוך כדי אכילה הוקפנו בשפנים רעבים…

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

עוף דורס שעצר על עץ במרחק מטרים ספורים מאיתנו.

(לחצו על התמונה להגדלה)

לביאות וגורים עצרו לנוח בחופ הכבד, וחזינו גם בלביאה שהחליטה לנוח על ענפיו של עץ גבוה:

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

יתרת היום עמדה בדימן פילים: בשעה הקרובה מנינו כ-200 פילים, רובן בקרבה של מטארים ספורים מאיתנו. בשלב מסויים עמדנו במרחק של כשני מטר מפילה גדולה שהביטה בנו במבט שנראה לנו זועם קמעה, ואני התחלתי לחשוש: הוסע הנהג הרגיע אותנו, אמר לנו להיות בשקט ולא לעשות תנועות מאימות ואכן – הפילה הפסיקה להתייחס אלינו והמשיכה בשלה. מאוחר יותר בערב, כשסיפרתי לחגית המדריכה על חששותי, היא הרגיעה אותי ואמרה שמקרים של תקיפת ג'יפים על ידי פילים היא נדירה ביותר. מקווה שהפילים מודעים אף הם לסטטיסטיקה הזו…

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

עוד ג'ירפות במרחבים הכל-כך עצומים של  הסרנגטי, ולסיום היום המרתק הזה, הצלחנו להבין ממרחק בנמר נח על עץ, גבוה מעל לקרקע:

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

]]> http://www.tofes630.com/africa/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99/feed/ 0 http://www.tofes630.com/africa/%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-4/ http://www.tofes630.com/africa/%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-4/#comments Tue, 11 Aug 2009 21:59:22 +0000 ‫admin‬ http://www.tofes630.com/africa/%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-4/

[View with PicLens]

1234►

הבוקר יוצאים מן המלון ששהינו בו ביומיים האחרונים, ואנחנו בדרך לסרנגטי, ששטחו יותר מפי שניים משטחה של מדינת ישראל. ביציאה מהשמורה שהיינו בה אתמול  יש פחי מיחזור. הרבה יותר ממה שיש אצלנו בכל שמורה ממוצעת.

(לחצו על התמונה להגדלה)

רוב היום עובר עלינו בנסיעה ארוכה לכיוון הסרנגטי, ואנחנו מבחינים בבעלי חיים לכל אורך הדרך. 3 ג'ירפות ועוד בעל חיים לא מזוהה שנראים צועדים באמצע המדבר מתגלים כעבור כרבע שעה כארבע ג'ירפות.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

בדרך עוצרים בנקיק אולדובאי (Olduvai Gorge), שהתפרסם בקשר לתגליות על מוצא האדם, מכיוון ששם נמצאו טביעות הרגל הראשונות של הומו הביליס (בלטינית: Homo Habilis – "האדם המיומן") על ידי המשלחת של לואיס ומרי ליקי שפעלו כאן במשך יותר משלושים שנה, החלל משנות השלושים של המאה הקודמת. המבנה בתמונה הוא התוצאה של חפירות ארכיאולוגיות שנמשכו לאורך עשרות שנים. לאחר הרצאה קצרה וביקור במוזיאון המוקדש לאדם הקדמון, ממשיכים בנסיעה לכיוון מישורי הסרנגטי.

(לחצו על התמונה להגדלה)

הדרך רצופה בבעלי חיים שכמותן לא ראינו:

עוף דורס ענק פורס את כנפיו ומדגים לנו את מוטת הכנפיים הענקית שלו.

(לחצו על התמונה להגדלה)

חרדון בצבע כחול אדום מתחרדן בשמש על גבי הסלע, ומביט לכיוונינו.

(לחצו על התמונה להגדלה)

לביאה עוברת לידינו, ובמרחק כעשרים מטרים ממנה עובר שועל. נרשמת התעלמות הדדית.

(לחצו על התמונה להגדלה)

עוף הדור חוצה את הדרך, ומשוטט בכיוונו של צבי שזוקף בבהלה את אוזניו, אך לא בורח בראותו שמדובר בעוף גדול בלבד.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

סף ההתרגשות מבעלי החיים יורד קמעה. בראותנו עדף באפלו'ס וג'ירפה לצידם כבר לא נשמעות קריאות התפעלות כמו ביום הראשון, כנראה שאם הג'ירפה לא תפצח במחול הורה סוער, היא אפילו לא תזכה בתמונה למזכרת…

(לחצו על התמונה להגדלה)

מעט לפני ההגעה למלון אנחנו חוזים בעדר פילים קטן. פילים הם עדיין סיבה להתרגשות, ואנחנו עוצרים, מביטים ומצלמים אותם.

(לחצו על התמונה להגדלה)

לאחר ההגעה למלון וקבלת החדרים, כל הילדים שועטים כהגרלם לבריכה, ואני ניגש לקבל את החדר. הנוף שנשקף מהמרפסת שלנו עוצר נשימה ממש: אנו על שפת השמורה, ומתחתינו, במרחק של כעשרים מטר, מתרוצצים בחופשיות קופים, חזירי יבלות ועופות שונים. עשרה מטרים מהם רועות כמה זברות בנחת, כאילו אין תיירים במרפסת מולן. מחזה סוריאליסטי למדי.

אני מצלם את הזברות תחומות בין שתי הנעלים שלי, בעודי פושט רגליים ונח על המרפסת היש נוף יותר יפה מאפריקה בשעת השקיעה?

(לחצו על התמונה להגדלה)

מתוך וויקיפדיה:

מכתש נגורונגורו

האתר הידוע ביותר באזור השימור, והוא שהעניק לו את שמו, הוא מכתש נגורונגורו. מכתש זה נוצר עם קריסתו של הר געש לפני כ-2 מיליון שנים. עומקו 610 מ' ושטחו 260 קמ"ר. מורדותיו התלולים יוצרים מתחם סגור, ובעלי חיים כמעט שלא נכנסים ויוצאים ממנו. בשטחו הקטן יחסית של מכתש נגורונגורו חיים כ-25,000 בעלי חיים גדולים, וניתן למצוא בו את רוב בעלי החיים המאפיינים את מזרח אפריקה. עם בעלי החיים הנמצאים במכתש נמנים קרנפים צרי שפה, גנו, זברות, אלנדים, צבאים ותאואים. אוכלוסיית הטורפים כוללת, בין היתר, אריות, נמרים וצבועים. כן יש במכתש פילים והיפופוטמים.

הסיור שלנו מתחיל בצורה מוצלחת מאד: תוך דקות מהרגע שנכנסנו למכתש, אנחנו מבחינים בזוג נמרים במרחק של כ-20 מטר מאיתנו. אמנם הם מפנים לנו את גבם, אבל זה לא מפריע לנו להתלהב…

(לחצו על התמונה להגדלה)

בדקות הקרובות, לאחר שנואשנו מלראות את הנמרים קרוב יותר, המשכנו בנסיעה, ובחצי השעה הקרובה פגשנו בחזירי יבלות, אוכלים בתנוחה המיוחדת להם, בעודם כורעים על בירכיים משום שמבנה הצוואר שלהם מונע מהם לגחון ולהתכופף מעבר לאוכל שלהם.

(לחצו על התמונה להגדלה)

בהמשך פגשנו גם בעדרי גנו וצבאים רבים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

לפתע – המולה ורעש במכשיר הקשר של הנהג שלנו: נהגים אחרים הבחינו בלביאה וגורים צועדת לאיטה על השביל, וכולנו ממהרים לחזות בהם. ניכר בהם שהם רגילים לתיירים, משום שהם צועדים באיטיות, עסוקים בענייניהם ואינם נותנים תשומת לב לכל אותם צלמים שמנסים לצלם אותן מכל זווית אפשרית. שחר אומרת לי שהיא כל כך מאושרת שבה לה לבכות…. הלביאה וגוריה מסתובבים כחצי שעה באזור, עד שהחלטנו שראינו מספיק, והמשכנו לנסוע.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

עוד אנו נוסעים, ועדרים עצומים של זברות מפוזרים בכל הדרך, ובינות לזברות האדישות ניתן לעיתים להבין ביען, גנו או בעלי חיים אחרים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

הנהג שלנו מבחין באריה בודד רובץ בין הצמחים, מוסווה היטב. אלמלא עינו החדה וסניונו הרב של הוסע הנהג, לא היה סיכוי לראות אותו. חיה מפונקת, האריה: בעודו נח הלביאות צדות עבורו, ואם הציד יעלה יפה הוא יהיה זה שיתכבד לאכול ראשון, אחריו הלביאות, ורק בסוף הגורים הרעבים יזכו לטעום את השאריות. האריה שלנו נראה שבע ועייף, ולא נותן לנו תשומת לב.

(לחצו על התמונה להגדלה)

ממשיכים לנסוע, ואנו נתקלים בעדר ענק של תאואים (באפלו'ס). הם מזכירים לי פרה שהחליטה לענוד קרניים בסגנון של הפאות מהמאה השבע-עשרה, ואני כרגע כל כך רעב, שהדבר היחיד שמרגש אותי למראה הבאפלו הוא העובדה שהמוצרלה האמיתית עשוייה מחלב באפלו. מי יתנני פיצה באמצע הישימון?

(לחצו על התמונה להגדלה)

האריה משתעמם והולך לנוח בצילו של העץ, ואנחנו ממשיכים בנסיעה, רק כדי לראות להקת שועלים חוצה. גנו משועמם אפילו לא טורח להביט על השועל שעובר שם.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

שוב נוסעים ברחבי המכתש הכל-כך קטן אך מלא בבעלי חיים, ואנחנו מבחינים במספר צבועים המסתובבים סביב עדר צבאים. הם תרים אחר צבי מרוחק או חלש, אך מעלים חרס בידם. הצבאים עירניים ומתחמקים מהם בקלות.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

ממשיכים בנסיעה, ואנחנו מגיעים לאגם קטן, מקום מרבצם של ההיפופוטמים. המון היפופוטמים! כולם נהנים מהשמש, לא זזים מילימטר, והאקשן היחיד באזור הוא פיהוקים והפלצות של היפו'ס, והמראות ונחיתות של שקנאים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

עוד קילומטר בתוך המכתש הקטן הזה, ועוד להקות ועדרים של גנו'ס זברות. הגענו כנראה לשעת מנוחת הצהריים שלהן, והן מנמנמות תוך כדי השענת ראשיהן אחת על ראש השנייה.

(לחצו על התמונה להגדלה)

מזהים מה זה?

(לחצו על התמונה להגדלה)

צבוע משועמם חולף על פני עדר של גנו, ואחד מהם בורח ממנו בקלילות. הצלחתי לצלם אותו כשכל ארבע רגליו באוויר.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

פיל בודד נצפה תוך כדי נסיעה מתחת לעץ, ועוד כמה מחבריו מופיעים לאחר מספר דקות.

(לחצו על התמונה להגדלה)

אנחנו בדרכנו לצאת מן השמורה ולחזור למלון שלנו, אבל בדרך עדיין ניתן לראות קופים מסוגים שונים על העצים ועל הקרקע, יענים רצים במרחב ועוד בעלי חיים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

כמעט מסיימים ועולים למעלה, אבל מולנו מתרוצץ שועל יפיפה. הוא עומד עם השמש בגבו, וכולו מואר בהילה זוהרת.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

חוזרים למלון לשגרת סוף היום שאנחנו מתחילים להכיר: ארוחת ערב, בריכה, מפגש ערב עם חגית והוראות למחר. גם מחר צריך לקום מוקדם…

לילה טוב.

בבוקרו של יום ראשון, ולאחר ארוחת בוקר במלון, שוב ארזנו, העמסנו את התיקים על הג'יפ, והמשכנו לנסוע, כשהיעד היום הוא אגם אֶיָיסי (Eyasi), המקום שבו חי שבט ההָדְזָבֶּה.

בני ההָדְזָבֶּה מונים כיום כמה מאות אנשם בלבד, ובעקבות מלחמות מול שבטי המסאי (שבהן הובסו) הם נדחקו לפאתי שמורות קטנות שבהן הם לא מושכים תשומת לב. הם ניזונים מבשר ציד ומפירות, שורשים, פקעות ודבש שהם מלקטים, והם לא מתבססים כלל על חקלאות. הרגלי התזונה שלהם אינם קבועים, והם משתנים בהתאם להיצע הקיים. כך, למשל, בעונה היבשה, בה בעלי החיים נפוצים יותר, הם מבוססים על בשר יותר מאשר בעונה הגשומה.

ככלל, הגברים יוצאים לחפש מזון לבדם, ואילו הנשים, שאינן צדות, אלא מלקטות פירות שורשים ופקעות בלבד, יוצאות בקבוצה, ולעתים מלוות בגבר. הציד מתבצע באמצעות חץ וקשת בלבד.

בשנים האחרונות גם הם גילו את התיירים המערביים, ולמרות אורח חייהם המסורתי והכל כך מינימליסטי, גם החלו להתפרנס גם מהצגות לתיירים, ומשיתוף קבוצות באורח חייהם. הביקור שלנו אצלם תואם מראש, ומדריך מקומי הדובר את שפתם (שפה ייחודית אגב, המבוססת על קולות מציצה) פגש בנו, קיבל כסף ותיאם את הביקור אצלם.

בני שבט ההָדְזָבֶּה חיים בטבע ללא כל מחסה, וקובעים את ביתם הזמני בתוך שיחים שבהם הם ישנים. לעיתים הם פורסים יריעות פלסטיק שמצאו כמסתור מפני הגשם על השיחים, אך מלבד הבגדים שלהם וכלי הציד, אין להם בכלל רכוש. הם חיים בדיוק כפי שאבות אבותיהם חיו מאות ואלפי שנים, מדליקים אש על ידי שפשוף וחיכוך עצים שמתחילים לבעור מן החום, ועל האש הזו הם מבשלים את מה שצדו באותו יום (אם הצליחו).

(לחצו על התמונה להגדלה)

אחרי הסבר קצר יצאנו עם מספר צעירים מן השבט למסע ציד. במשך כשעתיים הלכנו איתם, ניסינו לעמוד בקצב המטורף שלהם ללא הצלחה, ועקבנו אחריהם. צר לי לבשר שהציד (או ההצגה לתיירים), לא עלו יפה. בין אם בגלל הרעש שעשינו, או בגלל שכל העניין היה הצגה, הם לא הצליחו לפגוע בשום חיה עם החץ והקשר, וחזרנו למחנה עייפים, שרופים מהשמש, וללא אוכל. הם כנראה יאלצו לנסות שוב, או לרכוש מצרכים בכסף שקיבלו מהתיירים…

(לחצו על התמונה להגדלה)

לאחר החזרה ממסע הציד ניתנה לילדים (ולמבוגרים) שבחבורה הזדמנות לנסות לירות בחץ וקשת, ולאחר מכן בני השבט ניסו למכור לנו קשתות ותכשיטים. כמעט כל מי שבגעי עם בנים קנה קשת וחיצים עם ראש מתכת, היעילים המיוחד לציד עירוני

במהלך כל הביקור עקבתי במבטי אחר ילדה קטנה, בת כשלוש, שהתרוצצה שם, שיחקה עם ילדים אחרים, התאמנה בקשת קטנה שהמבוגרים בנו לה, וחייכה כל הזמן. החיוך שלה שבה את ליבי ולא הפסקתי לצלם אותה.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

החלק השני של היום הוקדש לסיור אצל בני שבט אחר, גדול יותר, שבט הדטוגה. בני השבט הזה, שהוא הרבה יותר גדול ומונה כמאה אלף איש, חיים אף הם באגם אֶיָיסי, מזה כ-1500 שנה, לאחר שנדדו לטנזניה מסודן. הם מתפרנסים לרוב מרעיית צאן ובקר, ולכן רוב מזונן מבוסס על בעלי החיים שלהם, הגם שהוא לא בדיוק מה שאנחנו רגילים לאכול. מאכלים כמו דייסה המעורבת עם חלב ודם עישים נחשבים שם למעדן, בנוסף לבשר. בדורות האחרונים הם מתפרנסים בנוסף מחקלאות ומעבודות מתכת פשוטות.

(לחצו על התמונה להגדלה)

בהגיענו לאחד היישובים שלהם ניתנה לנו ההדמנו לבקר בביתם, ולאחר מכן לחזות בתהליך יצירת התכשיטים שלהם. באמצעות מפוחים מעור פרה הם מזרימים אוויר לליבוי הגחלים במדורה קטנה שבתוכה עם זמים כלי עם חפצי מתכת שמצאו בשיטוטיהם. תוך מספר דקות החום העז מתיך את המתכת, והם יוצקים את הנוזל לתוך תבנית שהוכנה מראש ואשר צופתה בשעווה על מנת למנוע שריפה של תבנית העץ. לאחר שהמתכת מתקשה הם טובלים את זה במים, תהליך שלמדתי עליו באוניברסיטה, אשר נקרא "חיסום". לאחר מכן, הם מניחים את גוש המתכת שנוצר בחום נמוך למשך שבוע, בתהליך שנקרא בשפה מקצועית "הרפיה". במהלך הלימודים באוניברסיטה למדתי על התהליכים הללו, שיש להם שמות מדעיים והסברים פיסיקלים ברורים ללא ביצוע שתי הפעולות הללו לא ניתן לעבד מתכת והיא תישבר. הדהים אותו לראות כיצד הם פועלים לפי אותם חוקים בדיוק, עם הציוד הפרימיטיבי שלהם, ומיישמים עקרונות טיפול במתכת שמין הסתם מועברים אצלם בירושה מאב לבן כבר מאות שנים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

ילדי בני השבט הזה קיבלו מתנות שהבאנו עימנו מראש, והיה יפה לראות את הילדים מתלהבים מבועות סבון, בובות קטנות, טושים צבעוניים ועוד משחקים פשוטים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

בסיום היום התחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון מכתש נגורונגורו (Ngorongoro). בהגיענו למלון הילדים רצו (כמובן) לבריכה, ואנחנו צפינו בנוף המדהים שהשתרע מהמלון על המכתש.

גם בערב הזה, כמו בכל ערב, חגית המדריכה קיימה מפגש ערב, סקרה את מה שעברנו באותו יום, סיפרה לנו על ההסטוריה של המקום ועל אירועים נוספים כמו המסע לגילוי מקורות הנילוס (שעליו אכתוב בהזדמנות), והעבירה הנחיות למחר בבוקר.

לילה טוב.

(לחצו על התמונה להגדלה)