בבוקרו של יום ראשון, ולאחר ארוחת בוקר במלון, שוב ארזנו, העמסנו את התיקים על הג'יפ, והמשכנו לנסוע, כשהיעד היום הוא אגם אֶיָיסי (Eyasi), המקום שבו חי שבט ההָדְזָבֶּה.

בני ההָדְזָבֶּה מונים כיום כמה מאות אנשם בלבד, ובעקבות מלחמות מול שבטי המסאי (שבהן הובסו) הם נדחקו לפאתי שמורות קטנות שבהן הם לא מושכים תשומת לב. הם ניזונים מבשר ציד ומפירות, שורשים, פקעות ודבש שהם מלקטים, והם לא מתבססים כלל על חקלאות. הרגלי התזונה שלהם אינם קבועים, והם משתנים בהתאם להיצע הקיים. כך, למשל, בעונה היבשה, בה בעלי החיים נפוצים יותר, הם מבוססים על בשר יותר מאשר בעונה הגשומה.

ככלל, הגברים יוצאים לחפש מזון לבדם, ואילו הנשים, שאינן צדות, אלא מלקטות פירות שורשים ופקעות בלבד, יוצאות בקבוצה, ולעתים מלוות בגבר. הציד מתבצע באמצעות חץ וקשת בלבד.

בשנים האחרונות גם הם גילו את התיירים המערביים, ולמרות אורח חייהם המסורתי והכל כך מינימליסטי, גם החלו להתפרנס גם מהצגות לתיירים, ומשיתוף קבוצות באורח חייהם. הביקור שלנו אצלם תואם מראש, ומדריך מקומי הדובר את שפתם (שפה ייחודית אגב, המבוססת על קולות מציצה) פגש בנו, קיבל כסף ותיאם את הביקור אצלם.

בני שבט ההָדְזָבֶּה חיים בטבע ללא כל מחסה, וקובעים את ביתם הזמני בתוך שיחים שבהם הם ישנים. לעיתים הם פורסים יריעות פלסטיק שמצאו כמסתור מפני הגשם על השיחים, אך מלבד הבגדים שלהם וכלי הציד, אין להם בכלל רכוש. הם חיים בדיוק כפי שאבות אבותיהם חיו מאות ואלפי שנים, מדליקים אש על ידי שפשוף וחיכוך עצים שמתחילים לבעור מן החום, ועל האש הזו הם מבשלים את מה שצדו באותו יום (אם הצליחו).

(לחצו על התמונה להגדלה)

אחרי הסבר קצר יצאנו עם מספר צעירים מן השבט למסע ציד. במשך כשעתיים הלכנו איתם, ניסינו לעמוד בקצב המטורף שלהם ללא הצלחה, ועקבנו אחריהם. צר לי לבשר שהציד (או ההצגה לתיירים), לא עלו יפה. בין אם בגלל הרעש שעשינו, או בגלל שכל העניין היה הצגה, הם לא הצליחו לפגוע בשום חיה עם החץ והקשר, וחזרנו למחנה עייפים, שרופים מהשמש, וללא אוכל. הם כנראה יאלצו לנסות שוב, או לרכוש מצרכים בכסף שקיבלו מהתיירים…

(לחצו על התמונה להגדלה)

לאחר החזרה ממסע הציד ניתנה לילדים (ולמבוגרים) שבחבורה הזדמנות לנסות לירות בחץ וקשת, ולאחר מכן בני השבט ניסו למכור לנו קשתות ותכשיטים. כמעט כל מי שבגעי עם בנים קנה קשת וחיצים עם ראש מתכת, היעילים המיוחד לציד עירוני

במהלך כל הביקור עקבתי במבטי אחר ילדה קטנה, בת כשלוש, שהתרוצצה שם, שיחקה עם ילדים אחרים, התאמנה בקשת קטנה שהמבוגרים בנו לה, וחייכה כל הזמן. החיוך שלה שבה את ליבי ולא הפסקתי לצלם אותה.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

החלק השני של היום הוקדש לסיור אצל בני שבט אחר, גדול יותר, שבט הדטוגה. בני השבט הזה, שהוא הרבה יותר גדול ומונה כמאה אלף איש, חיים אף הם באגם אֶיָיסי, מזה כ-1500 שנה, לאחר שנדדו לטנזניה מסודן. הם מתפרנסים לרוב מרעיית צאן ובקר, ולכן רוב מזונן מבוסס על בעלי החיים שלהם, הגם שהוא לא בדיוק מה שאנחנו רגילים לאכול. מאכלים כמו דייסה המעורבת עם חלב ודם עישים נחשבים שם למעדן, בנוסף לבשר. בדורות האחרונים הם מתפרנסים בנוסף מחקלאות ומעבודות מתכת פשוטות.

(לחצו על התמונה להגדלה)

בהגיענו לאחד היישובים שלהם ניתנה לנו ההדמנו לבקר בביתם, ולאחר מכן לחזות בתהליך יצירת התכשיטים שלהם. באמצעות מפוחים מעור פרה הם מזרימים אוויר לליבוי הגחלים במדורה קטנה שבתוכה עם זמים כלי עם חפצי מתכת שמצאו בשיטוטיהם. תוך מספר דקות החום העז מתיך את המתכת, והם יוצקים את הנוזל לתוך תבנית שהוכנה מראש ואשר צופתה בשעווה על מנת למנוע שריפה של תבנית העץ. לאחר שהמתכת מתקשה הם טובלים את זה במים, תהליך שלמדתי עליו באוניברסיטה, אשר נקרא "חיסום". לאחר מכן, הם מניחים את גוש המתכת שנוצר בחום נמוך למשך שבוע, בתהליך שנקרא בשפה מקצועית "הרפיה". במהלך הלימודים באוניברסיטה למדתי על התהליכים הללו, שיש להם שמות מדעיים והסברים פיסיקלים ברורים ללא ביצוע שתי הפעולות הללו לא ניתן לעבד מתכת והיא תישבר. הדהים אותו לראות כיצד הם פועלים לפי אותם חוקים בדיוק, עם הציוד הפרימיטיבי שלהם, ומיישמים עקרונות טיפול במתכת שמין הסתם מועברים אצלם בירושה מאב לבן כבר מאות שנים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

ילדי בני השבט הזה קיבלו מתנות שהבאנו עימנו מראש, והיה יפה לראות את הילדים מתלהבים מבועות סבון, בובות קטנות, טושים צבעוניים ועוד משחקים פשוטים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

(לחצו על התמונה להגדלה)

בסיום היום התחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון מכתש נגורונגורו (Ngorongoro). בהגיענו למלון הילדים רצו (כמובן) לבריכה, ואנחנו צפינו בנוף המדהים שהשתרע מהמלון על המכתש.

גם בערב הזה, כמו בכל ערב, חגית המדריכה קיימה מפגש ערב, סקרה את מה שעברנו באותו יום, סיפרה לנו על ההסטוריה של המקום ועל אירועים נוספים כמו המסע לגילוי מקורות הנילוס (שעליו אכתוב בהזדמנות), והעבירה הנחיות למחר בבוקר.

לילה טוב.

(לחצו על התמונה להגדלה)