21:30.

עוד כשלוש שעות נתחיל במסע שלנו לאפריקה, והגענו עכשיו לשדה התעופה, המון זמן לפני הטיסה. בחדשות אמרו שהערב יהיה הערב הכי עמוס בנתב"ג השנה, ואני כבר מתכונן נפשית לתורים האינסופיים, לצעקות, לדחיפות, וללחץ.

הגענו בין הראשונים ובינתיים מצלמים תמונה למזכרת שלי ושל הבנות בשדה התעופה המסמנת את תחילתו הרשמית של הטיול , וזהו, אפשר להתחיל: אנחנו מחכים לחגית, המדריכה שלנו, בנקודת המפגש שנקבעה.  חגית מגיעה מספר דקות אחרינו, ואחריה רוב האנשים.

למרבה ההפתעה, התור זורם. תוך כרבע שעה עברנו בידוק, ואנחנו מוכנים ל Check-In. כאן אנחנו נתקלים במכשול הראשון: התיקים של שחר ונעם עוברים בלי בעייה, והתיק שלי, למרות שהמשקל שלו הוא מתחת למקסימום, דורש טיפול מיוחד. צריך ללכת איתו למעלית המיועדת למטען חריג, ולהפקיד (להפקיר?) אותה בידי איש הביטחון שידאג לצרף אותה לשאר התיקים. מקווה שהיא תגיע.

אנחנו נפרדים מאמא של שחר ונעם, ונעים לעבר עמדת שיקוף תיקי היד. נכון שיש שם מאות אנשים, אבל בנתב"ג פותחים רק ארבע עמדות שיקוף מתוך יותר מ-12 אפשריות. עוד עשרים דקות של עמידה בתור, בדיקת דרכונים מהירה, ועברנו את כל הביורוקרטיה בדרך לחופשה שלנו.

מעבירים עוד כשעתיים בדיוטי-פרי (משקפי שמש לשלושתינו, מצלמה חדשה לשחר, מקדונלד'ס אחרון בציביליזציה לבנות, אספרסו כפול לאבא,), וזהו, עולים למטוס. לפנינו דרך ארוכה של שלוש טיסות שהמתנה ארוכה מפרידה ביניהן עד שנגיע ליעדנו.

היתרון בטיסת לילה הוא שהבנות נרדמו כמעט מיד. דקות לאחר ארוחת לילה זריזה שהילדות כמעט לא נגעו בה, הן כבר היו שקועות בשינה.  אחרי ארבע שעות לא קשות במיוחד נחתנו בשדה התעופה של אדיס אבבה.