שבת
07:00 הגענו לחדר האוכל לארוחת הבוקר, אבל טרם הספקנו להתיישב, וכולם רצים לחצר לצפות בעוף ענקי שנחת על גג המלון שלנו. זוכרים שאנחנו באפריקה?
(לחצו על התמונה להגדלה)
הבנות (שוב) לא מוצאות מה לאכול, ומסתפקות בלחמניות וביצים קשות. אני מתיר את הרסן, ומוסיף לחביתה שלי בייקון בכמות יפה. בשבוע הבא חוזרים לשגרת האימונים בחדר הכושר, אבל השבוע מגיע לי קצת להשתולל, לא?
הנהג שלנו מאחר, הבת שלו לא הרגישה טוב הבוקר, והוא נשאר איתה. הוא מספר לנו ששמה מונה ליזה, ושהוריה קראו לה כך רק בגלל שאהבו את הצליל. רק מספר שנים לאחר מכן נודע לו שקיימת תמונה של אותה מונה ליזה…
ראשית, עוצרים בארושה כדי להחליף דולרים לכסף מקומי. מחליפים כמות שאמורה להספיק לנו לכל השבוע – כ-150$. בפועל נזקקנו להרבה פחות, ואת יתר הכסף (כשליש) בזבזנו ביום האחרון על מתנות ומזכרות).
כתיירים, בלטנו ברחוב, ותוך שנייה הוקפנון בעשרות רוכלים שניסו לדחוף לנו באגרסיביות מכל הבא ליד, החל מצמידים שנעשו בעבודת יד (קניתי אחד לנעם ב-2$), דרך צעצועי פלסטיק, חולצות, גלויות, מפות, ורוכל אחד אף הציע לי עיתון ערב מאיטליה, בחושבו שהשפה שדיברנו בה היא איטלקית. קניתי לנעם צמיד, ושחר לא מצאה שום דבר שעניין אותה אצל הרוכלים הללו.
כל הרחוב מלא בשלטי פרסומת לחברת הטלפונים המקומית, Zain, ואני תוהה כמה ישראלים עברו בטנזניה והתפוצצו מצחוק בעת שהתחברו לרשת הזו.
מחליפים כסף, עוצרים בחנות מקומית על מנת להצטייד בכמה מאות בקבוקי מים מינרלים שיהווה את האספקה שלנו לכל תקופת הטיול, ואנחנו בדרך לאגם מניארה (Lake Manyara), אבל בדרך עצרנו מול קן טרמיטים ענק שכמוהו קיימים מאות בצד הדרך, וחגית מספרת לנו על חייהם הסודיים והמדהימים של הטרמיטים. תוך דקות מגיעים כמה מבני שבט המסאי לכיווננו, וכולם מתחילים לצלם ולהצטלם איתם, תמורת תשלום כמובן. סופר לנו שאנשי המסאי מאמינים שהצילום גוזל מהם את נשמתם ולכן מסרבים להצטלם, אבל כנראה שטף התיירים מן המערב, ומצבם הכלכלי הקשה של המסאים עצמם גרמו לכך שחלק ניכר מהם מוכן להצטלם תמורת תשלום.
(לחצו על התמונה להגדלה)
קילומטרים ספורים לאחר מכן, במורד הנהר, אני מבחין בקבוצת נשים מסאיות מעמיסות עשרות ג'ריקנים מלאי מים על חמורים מאגם סמוך.
(לחצו על התמונה להגדלה)
בכניסה לשמורת הטבע הנהג שלנו הולך להסדיר את התשלום, ואנחנו מסתובבים, ומצלמים כמובן. קופים קטנים מסתובבים כאן באופן חופשי על העצים, חוצים את השבילים להולכי הרגל ומקפצים מעל ראשי המטיילים.
(לחצו על התמונה להגדלה)
השלט בכניסה לפארק מתאר את פילוסופיית החיים של הוגיו:
אל לכם לקחת עמכם משהו מן הפארק מלבד:
מזון עבור הנשמה
ניחומים עבור הלב
השראה עבור המחשבה
תוך דקות מהרגע שנכנסנו לשמורה והתחלנו לנסוע, היינו מוקפים מכל עבר בעשרות קופי בבון. חלקם על העצים, חלקם מצווחים על הקרקע, אמהות הנושאות גור קופים על גבן, ועוד ועוד. עוד כחצי שעה של נסיעה חולפת, ואנחנו במעבה היער מול עדר ג'ירפות. אין שום ביטוי היכול לתאר את הסצינה הזו, הלקוחה היישר מתוך ספר מאוייר:
(לחצו על התמונה להגדלה)
ממשיכים לנסוע, ושוב עדר קופים חוצה את דרכנו.
(לחצו על התמונה להגדלה)
אחד הקופים לועס את פרי "עץ הנקניק" בתיאבון רב, ואני עוקב אחריו. הוא אוכל על הקרקע, ואח"כ לוקח את ארוחת הבוקר שלו לצמרתו של עץ קרוב.
(לחצו על התמונה להגדלה)
לצידו, ובמרחק לא רב, עוף דורס מביט בנו באדישות.
(לחצו על התמונה להגדלה)
לכל אורך הדרך אחנו מבחינים בעצי באובב ענקיים, זהים לאותו עץ שעליו קראנו בספר "הנסיך הקטן". מי היה מאמין שנראה את העצים הללו בגודל טבעי (ועצום)?
(לחצו על התמונה להגדלה)
כעבוד דקה אחת בלבד עדר פילים חוצה את הדרך שלשמאלנו. הם במרחק של כעשרה מטרים מאיתנו, וכולם מתלהבים, צועקים ומצלמים כמו משוגעים. לו רק ידענו מה צפוי לנו בעוד מספר ימים…
צבי חוצה את הכביש בריצה מולנו, ואחריה משפחת בבונים.
(לחצו על התמונה להגדלה)
בג'יפ שלנו מתחיל להתארגן הווי מקומי, ועופר יורה בדיחות וחיקויים בקצב שלעיתים מותיר אותי חסר נשימה, נשנק מרוב צחוק. משה מספר לנו אנקדוטות, ואני משתדל לעמוד בקצב של שניהם ולתרום את חלקי. נראה שנסתדר מצויין בימים הקרובים. גם הבנות מפטפטות עם שני הבנים באוטו, ואווירה טובה אופפת אותנו. הוסע הנהג נחייך כהרגלו ומדי פעם תורם את חלקו ומזהה בעלי חיים עלומי שם עבורנו.
בשלב הזה אנחנו עוצרים למנוחת צהריים בנקודה ששלטונות הפארק הקצו לנושא. גם כאן יש שלט מצחיק: השלט מסביר מדוע לא כדאי להאכיל את החיות:
(לחצו על התמונה להגדלה)
אנא
אל תאכילו את בעלי החיים והציפורים.
מדוע?
האכלת החיות פוגעת בכישורי ההדרשות הטבעיים שלהן
הן נושכות 
קבוצת תלמידות מקומיות בעיצומו של (כנראה) הטיול השנתי יושבות מסביב לשולחן, אוכלות ומפטפטות, כשלפתע בבון מתפרץ לעברן, מפיץ אותן בצווחות לכל הסביבה, ומשתלט על האוכל הטעים שלהן. מסתבר שיכולת ההישרדות שלו דווקא לא רעה…
(לחצו על התמונה להגדלה)
(לחצו על התמונה להגדלה)
אחרי הפסקת הצהריים אנחנו ממשיכים לנסוע ברחבי השמורה, ומגיעים לנחל קטן, שמספר פילים הגיע אליו על מנת לשתות. אנחנו נמצאים על הגשר מעליהם, במרחק של כחמישה מטרים מהם. גור פילים קטן צועד ליד אימו ושובה את ליבי. קטן קטן, אבל כבר שוקל כמה מאות ק"ג…
(לחצו על התמונה להגדלה)
המרחבים נפתחים, והדרך לכל אורכה משובצת במאות בעלי חיים. להקות קופים לצד עדרי צבאים, גירפות שועטות במישור השטוח, מעלות גרה ומקפידות להמצא באזור שבו הן מבחינות מרחוק בכל טורף פוטנציאלי, ובעלי כנף וזוחלים שונים שכמותם מעולם לא ראינו.
(לחצו על התמונה להגדלה)
(לחצו על התמונה להגדלה)
(לחצו על התמונה להגדלה)
פעילות מינית בין שתי ג'ירפות מושכת את תשומת ליבה של חגית המדריכה, שלאחר בחינה מדוקדקת צועקת בהתרגשות שאנחנו חוזים כרגע בתופעה שעליה קראה רבות, אבל טרם חזתה בה: זוג ג'ירפים זכרים מתאממנים בהזדווגות אחד עם השני. צווחות ההתרגשות של חגית עדיין מהדהדות ברחבי הפארק עד היום לדעתי…
(לחצו על התמונה להגדלה)
סגרנו את היום בשטח המרבץ של ההיפופוטמים. הידעתם שבכל שנה מתים יותר אנשים מדריסת היפופוטמים מאשר כמות האנשים הנטרפים על ידי חיות הטרף? היפופוטם זועם (ומהיר!) הוא לא חוויה שכדי לראות מצידו הקדמי של ההיפופוטם. היפופוטם פצוע ברגליו שוכב עצוב על הקרקע, בנפרד משאר הלהקה. דינו כנראה נחרץ, משום שבעל חיים שלא מסוגל לעמוד על הרגליים לא יכול לשרוד. חגית מספרת לנו שמספר חודשים לפני כן היפופוטם אחר שנפצע התרחק מן הלהקה ונטרף בלילה על ידי עדת אריות. עצוב, אבל ככה זה בטבע. החיות כאן נמצאות בסביבתן הטבעית ובעל חיים שלא מסוגל לדאוג לעצמו לא שורד.
(לחצו על התמונה להגדלה)
אסור להשאר בשמורת הטבע אחרי שש בערב, כך שיצאנו ממנה מעט לפני הזמן ,ולפנות ערב הגענו למלון. במשך כל הטיול לא הצלחתי להתרגל לאבסורד של עוני ברמה שמעולם לא ראינו בארץ, ולצידו פאר רב: במהלך שעת הנסיעה מהשמורה לכיוון המון עברנו על פני בתים מבוץ, אנשים הנושאים על ראשם ג'ריקנים עם מים משום שהבית שלהם לא מחובר למים וחשמל, והדרך עצה הייתה לא סלולה. אבק אדום מכסה לאורך קילומטרים את הצמחיה שבצד הדרך, את הבתים, הכבסים, הילדים היחפים המנופפים לנו לשלום כל אימת שאנו חולפים על פניהם, ולפתע, חומה אדומה ענקית מולנו, ואנו נכנסים לתוך חצר עצומה עם מדשאות ענק, שבקתות נאות בסגנון כפרי מאכלסות אותה.
(לחצו על התמונה להגדלה)
זה המלון שלנו, ובעוד מלצרים מקבלים את פנינו במטלית לחה למען נמחה את אבק היום, הילדים נחלצים תוך שניות מהבגדים, מחליפים לבגדי ים ורצים לבריכה. מעבר לגדר, פחות מחמישים מטר מאיתנו, קיים כפר שתושביו לא מחוברים לחשמל או למים זורמים.
תוך שעה אנחנו מקולחים, נקיים וכולנו בדרך לחדר האוכל שם ורוניקה, השפית המקומית בעלת הצחוק המתגלגל כבר טרחה על המרק המוקרם שלה, הבשרים השונים ועוד אוכל.
בראותה שרוב הילדים לא מתלהבים מן האוכל הלא מוכר, היא מארגנת תוך דקות קערת ספגטי וקטשופ, ובא לציון גואל. הילדים כבר מתחילים להתחבר ביניהם, ואנחנו כבר יושבים בשני שולחנות נפרדים: שולחן הילדים ושולחן המבוגרים.
עוד ערב חלף, ואנחנו בדרך לישון, אבל לסיום, עוד תמונה שצילמתי תוך משחק של חשיפה ארוכה באותו ערב:
(לחצו על התמונה להגדלה)
לילה טוב.
